א. פתיחה
דימיון מפתיע קיים בין שתי אגדות עתיקות יומין - נרקיסוס והנזיר מן הדרום. האגדה הראשונה לקוחה מהמיתולוגיה היוונית, והאחרונה מסופרת במקורותינו במסכת נזיר (ד:). במאמר זה נעמוד על גילגוליה השונים של האגדה היוונית שעל בסיסה נטבע המונח נרקיסיזם ונראה מה בין דברי חז"ל לאגדה היוונית.
ב. הסיפורים
נרקיסוס
"לפני שנים רבות חי נרקיסוס, עלם חמודות שהיה בנם של אל הנהר קפיסוס והנימפה ליריופי. נרקיסוס, בשל יופיו המיוחד, משך אליו עלמות ונימפות רבות אולם נרקיסוס דחה את חיזוריהן והתנכר להן. לאחר שדחה בזלזול את הנימפה אכו, שהתאהבה בו נואשות, החליטו האלים להעניש אותו על יהירותו ואכזריותו ושלחו את נמסיס להטיל עליו קללה. נמסיס הענישה אותו בכך שלעולם לא יוכל לאהוב אלא רק את עצמו.
יום אחד טייל נרקיסוס ליד אגם והתכופף על מנת לשתות מים. כאשר ראה נרקיסוס את דמותו נשקפת אליו מן המים מיד התאהב נרקיסוס בעצמו ולא יכול היה לנתק את מבטו מהבבואה שלו - עד שמת. במקום שבו מת צמח ועלה פרח נפלא שנימפות המים כינו "נרקיס"[1].
המשך הסיפור על פי אוסקר וויילד:
"כשנרקיס מת, הפך האגם לאגם מר, ופיות ההרים באו בבכי מן היער לשיר לאגם ולנחמו. אמרו הפיות לאגם: "אבלך מובן לנו. הן נרקיס היה יפה תואר עד מאד".
"האמנם היה נרקיס יפה תואר?" שאל האגם.
"מי כמוך יודע זאת? לידנו הוא תמיד עבר, אבל אותך היה מבקש, והיה שוכב על שפתך ומסתכל בך, ובמראה של מימך היה משתקף יופיו".
ענה האגם: "אבל אני אהבתי את נרקיס כי בשעה שהיה שוכב על שפת המים ומסתכל בי, תמיד ראיתי איך בעיניו משתקף יופיי שלי".
הנזיר מן הדרום
"אמר שמעון הצדיק: מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא חוץ מאדם אחד, שבא אלי מן הדרום יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים, אמרתי לו: בני, מה ראית לשחת שער נאה זה? אמר לי: רועה הייתי לאבי בעירי, והלכתי לשאוב מים מן המעיין ונסתכלתי בבבואה שלי, ופחז יצרי עלי וביקש לטורדני מן העולם, אמרתי לו: ריקה! מפני מה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, שסופך להיות רמה ותולעה? העבודה, שאגלחך לשמים! עמדתי ונשקתיו על ראשו, אמרתי לו: כמותך ירבו נזירים בישראל, עליך הכתוב אומר: (במדבר ו) "איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה ".
קל לראות ששני הסיפורים מתארים אותו מאורע. בשני הסיפורים עלם יפה מגיע למקור מים, מתפעל מבבואתו המשתקפת בהם ומתאהב בעצמו. אולם, בעוד נרקיסוס מתאהב בעצמו עד מות, זכרון המות הוא הוא המנוף באמצעותו מצליח הנזיר מן הדרום להתנתק ובכך הדימיון בין הסיפורים הופך לחזיון תעתועים.
ג. פרדוקס היופי
הציר המרכזי סביבו נעים הסיפורים הוא פרדוקס היופי. פרדוקס היופי נובע מכך שבעל היופי לא נהנה ממנו באשר אינו רואה את עצמו.
בתחילת הסיפור נרקיסוס מתייחס בביטול לכל אלו שנמשכות אליו בשל יופיו. הוא חש שיופיו הינו דבר חיצוני ולכן מתנכר לנימפות המתמקדות ביופיו. אכו מייצגת את ההיפך הגמור. אכו היא שואלת השאלות הבלתי נלאית, שאלות שפונות אל האחר, ככל הנראה על מנת לכסות על ריקנותה היא. לפיכך קללתה היא שלעולם לא תוכל לפתוח בשיחה ובכך היא כלואה עם עצמה בתוך חומות שתיקתה. במפגש בין נרקיסוס לאכו, נרקיסוס לא מבין שהוא שומע את אכו אלא נדמה לו שהוא חוזר ושומע את עצמו. לכן עונשו של נרקיסוס, שכל כך מרוכז בעצמו, הוא שיאהב רק את עצמו.
כאן טמון עיקר החידוש, שכן לכאורה, נרקיסוס, שאיננו קשוב לאחרים, כבר אוהב את עצמו ומה הקללה בכך שיאהב את עצמו? התשובה מתקבלת במערכה האחרונה שעה שנרקיסוס מביט בבבואתו המשתקפת באגם ומתאהב בה עד מות. הרובד הגלוי הוא שנרקיסוס נענש מידה כנגד מידה - הוא זלזל במי שהתאהבה בו בשל יופיו ואותו דבר קורה לו ומוביל למותו.
לרובד העמוק נגיע באמצעות שאלה נוספת - נרקיסוס רואה את בבואתו ומתאהב בעצמו אולם מדוע הוא לא יכול לקום וללכת? הרי גם כשילך משפת האגם הוא לא יפרד ממושא אהבתו שהרי יופיו ילך עימו?
התשובה היא שברובד העמוק נרקיסוס מוכרח להיפתח למישהו אחר, ועונשו שהוא נעשה אחר לעצמו, הוא מנוכר לעצמו, כך הוא מסוגל להתאהב בבבואתו שלו, אם כן עונשו של נרקיסוס אינו שהוא יהיה מרוכז בעצמו, עונשו הוא שהוא יתייחס לעצמו כאל אחר.
אם כן, נעלה שאלה שלישית ואחרונה, כיצד נרקיסוס מתאהב בבבואתו היפה הרי הקללה היתה שיתאהב בעצמו, ובבבואתו אינה עצמו? התשובה היא שבניגוד לתחושתו של נרקיסוס בתחילת הסיפור שיופיו הוא חיצוני לו, שהרי הוא עצמו לא נהנה מיופיו, המסר הוא שיופיו זה הוא עצמו. אם נחזור לפרדוקס בו פתחנו הרי שניתן לומר כי היופי קיים אצל אחד אבל רלוונטי דווקא לאחרים ולכן תפקידו של נרקיסוס, שניחן ביופי נדיר, הוא להפתח לאחר ולא לזלזל בו.
כעת ניתן להבין מדוע במותו של נרקיסוס צומח ועולה פרח הנרקיס. פרח, בניגוד לפרי או עץ, משמש ליופי בלבד ובכל יום הוא נפתח מחדש אל העולם שמתברך ביופיו.
אוסקר ווילד, שהופך את האגם (שמעולם לא הבחין ביופיו של נרקיסוס) לנרקיסיסט המאוהב ביופיו שלו, מוביל גם את האגם לסוף דומה. הפיות גורסות שנוצר קשר בין נרקיסוס לאגם, קשר במסגרתו נרקיסוס שמביא את עצמו אל האגם רוצה ואוהב את האגם והאגם תורם לשיכפול והרחבת יופיו של נרקיסוס. אולם, ברור שנרקיסוס רק מנצל את האגם לצרכיו ואין כאן התחברות בין השניים. לכן האגם, המשמש כראי, עונה שגם מבחינתו נרקיסוס הוא רק כלי באמצעותו האגם נהנה מיופיו שלו.
היות והאגם הוא רק ראי הוא "מת" עם מותו של נרקיסוס. כאמור, נרקיסוס, לא היה יכול להפרד מבבואתו למרות שהיא רק השתקפות יופיו ולא היופי עצמו. באופן דומה, האגם, שבמות נרקיסוס איבד את היכולת להביט ביופיו, חש שאין טעם לחיות את מימיו למרות שאת היופי עצמו הוא לא איבד. מתוך כך נעשה האגם מריר והופך לביצה. כלומר החיות היא ההענקה לאחרים שיפורם וקידומם. לכן, מי שמעוניין שתכונותיו ויכולותיו יהנו אותו עצמו הוא למעשה מת, שהרי הוא חוזר למה שכבר קיים ולא תורם במקומות בהם יש חסרון.
נרקיס מלך הביצה על פי לוין קיפניס
"מלך הצפרדעים חלה אנושות ולא נמצאה רפואה למחלתו. נועץ המלך בטובי הרופאים ולא העלה דבר. יום אחד יעצו לו להריח פרח מבושם שיבריא אותו. הלכו שליחי המלך בכל הארץ אך לא מצאו אף פרח שנאות לעבור ולגור בביתו של מלך הצפרדעים - בביצה. רק הנרקיס מחל על כבודו וירד מבין סלעי ההרים ועבר לגור בביצה. המלך הריח את ריחו ונרפא. לאות תודה הוריד המלך את כתר הזהב שבראשו ועיטר בו את הנרקיס".
סיפורו של לוין קיפניס הפוך מכל בחינה אפשרית מכל מה שתואר עד כה. הביצה היא ביצה כבר בראשית הסיפור ובולט הניגוד בין שחקני המשנה - הצפרדעים לעומת האלים והנימפות. בניגוד לשאר הפרחים שחסים על יופיים דווקא הנרקיס נעתר לבקשתו של מלך הצפרדעים הזקוק לעזרה. במקביל לוויתורו של פרח הנרקיס, מלך הצפרדעים, שהכתר מהווה חלק ממנו, מוותר על כתרו. אם כן לוין קיפניס, שמן הסתם הכיר את האגדה המקורית על נרקיסוס, מציג מסר זהה באמצעות הזדהות עם היגד חיובי במקום דחיית היגד שלילי.
סיפורו של הנזיר מן הדרום
לכאורה, סיפורו של הנזיר מן הדרום מתחיל בנרקיסוס היווני ומסיים בנרקיס מלך הביצה של לווין קיפניס. בתחילת הסיפור הנזיר מן הדרום מתאהב בעצמו כנרקיסוס, ובסופו של דבר הוא מקדיש את יופיו לאחרים: "העבודה שאגלחך לשמים", כפרח הנרקיס שמוותר על יופיו לטובת הצלתו של מלך הצפרדעים.
אעפ"כ יש לעמוד על כמה הבדלים: בסיפורו של לוין קיפניס הנרקיס זוכה להשלמת חסרון יופיו (ואפילו ליותר מכך) בשעה שמלך הצפרדעים מעניק לו את כתרו. לעומת זאת שמעון הצדיק אומר מה ראית לשחת שיער נאה זה והגם שהשיער יכול לחזור ולגדול, הדבר לא כלול במסגרת הסיפור. בסיפורו של לוין קיפניס מוותר הנרקיס על יופיו לטובת תכונה אחרת שבו - ריחו הטוב. כלומר, במסגרת הבחירה בין היפה לשימושי מוותר הנרקיס על היפה לטובת השימושי. בסיפור אודות הנזיר מן הדרום הנזיר שמוותר על יופיו עושה זאת בגלל היופי עצמו. כלומר, יש כאן ויתור על האני בעוד פרח הנרקיס מממש תכונה חיובית אחרת שבו.
עניינו של יופי
אפשרות אחת היא שהסיפור החזל"י מנסה להבהיר שיופי אינו תכונה הראויה להערצה ולהערכה, בניגוד לתרבות הגוף של יוון. יופי הוא רק מעטפת חיצונית שיש להשילה לטובת תכונות רוחניות ופנימיות. הסימן הטוב ביותר לכך הוא שהיופי, כמו הגוף כולו, עתיד לבלות - "ריקה! מפני מה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, שסופך להיות רמה ותולעה?" - ולכן יש להמנע מלקיחת שוחד מסנוור זה.
הקרבה לה
אפשרות אחרת היא שיש לעמוד על ההבדל שבין הנרקיס שבזכותו ניצלו חייו של מלך הצפרדעים לבין הקדשת השיער לקב"ה. הקדשה איננה נתינה והקב"ה לא נהנה משריפת שיער הנזיר תחת דוד השלמים. הקדשת השיער, ולמעשה הנזירות כולה, מטרתם לחבר בין האדם לקב"ה. האדם מחפש קשר ויודע שעל מנת להתקרב עליו להקריב. מטרת הקרבן איננה לרצות את הקב"ה, ההקרבה מבטאת נכונות אמיתית לתת מקום של ממש לדבר ה ולרעיון הרוחני - "וכשאני לעצמי מה אני" (אבות א יד).
לסיכום, המסר העולה מתוך כל הסיפורים הוא שאסור לאדם להסתגר בתוך ד אמותיו ואסור לו לחשוב רק על עצמו. אולם, בעוד שאר הסיפורים מפנים את האדם לניצול משאביו לטובת החברה והאחר, הסיפור בגמרא מדבר על ויתור על המשאבים האנושיים - עד כדי השחתתם - לטובת מפגש והתחברות עם הקב"ה. בכך, אנו חוזרים לפסוק בשמות פרק לח פסוק ח: "ויעש את הכיור נחשת ואת כנו נחשת במראות הצבאות אשר צבאו פתח אהל מועד".. בתקופות קדומות היו מכינים מראה מנחושת מלוטשת והפסוק מתאר נשים שתרמו את המראות שלהן לטובת הכנת הכיור - אחד מכלי המשכן.
על רקע התביעה לויתור על האני לעומת הדרישה לתעל את הכוחות לטובת החברה ניתן להבין היטב את המחלוקת (נזיר יט.) האם נזיר מוערך כקדוש בשל התקדמותו הרוחנית או מכונה חוטא בגלל התבדלותו מהחברה - מי שלא שותה יין ולא נטמא למתים גם לא הולך למסיבות ולוויות, והוא למעשה מוותר על מפגשים חברתיים ועל השפעה חברתית.
שמעון הצדיק מסיים במשפט "כמותך ירבו נזירים בישראל" ופירושו של משפט זה הוא שבדר"כ דעתו של שמעון הצדיק לא היתה נוחה מתופעת הנזירות, (יתכן שעל רקע ההתבדלות הנ"ל) אולם הנזיר מן הדרום מהווה חריג בנוף זה. שמעון הצדיק ראה לפניו עלם חמודות שעמד בפני התאהבות עצמית, לא הסתנוור מהמראה והבין שלמעשה מדובר על שקיעה בעולם חומרי חסר תוחלת. לפיכך, היות ומטרתו של הנזיר מן הדרום איננה התבדלות לשם התקדמות אישית, אלא אדרבה, מטרת נזירותו היא ביטול תכונתו המיוחדת, שמעון הצדיק רואה בו התגשמות הפסוק "איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה " (הדגש הוא על לה ).
[1] להשלמת התמונה נביא גם את סיפורה של אכו למרות שאינו עיקר דיונינו:
אכו הייתה נימפה שאהבה מאוד את קולה ולא חדלה מלדבר. תפקידה של אכו היה להעסיק את הרה, אשתו של זאוס, בדיבורים כדי שלא תתפוס את בעלה בשעת ניאופיו עם חברותיה הנימפות. כשהרה גילתה זאת היא קיללה אותה שהיא רק תוכל לחזור על דברי אחרים ולעולם לא תוכל לדבר כרצונה. מכאן המילה האנגלית להד - אקו.