כ"תופעת הרווקות המאוחרת" הפך להיות שם הקוד לחברותיי המסתובבות בין "תמול שלשום" לגן הפעמון בעיניים ריקות ומחכות שעוד בחור יבריז/יאחר. שם נרדף לחבריי עם הגב הכפוף שממתינים מתחת לביתה של בחורה רק על מנת לראות שמי שיורדת במדרגות היא "בכלל לא מה שהבטיחו לי..." ומבחורה נאה ומלאה הגיעה בחורה שמנה , נמוכה עם גשר על השיניים.
האמנם?
אני לא בטוחה בכלל.
בתור אחת שהחליטה לקחת על עצמה לשדך, לשדך ולשדך, אני משקיעה ימים ולילות והמון חשיבה, טלפונים ושכנועים כדי לתת לכל אחד בדיוק מה שהבטחתי לו ולהתאים למציאות את הפרטים, לשוחח עם שני הצדדים קודם, לוודא שהם יגיעו בזמן, יעשו את שלב הטלפונים והפגישה בכבוד הראוי לאדם זר (דברים שמסתבר שלא תמיד ברורים מאליהם) ולהכין אותם היטב לקראת הציפיות של הצד השני.
כך התחילו אנשים זרים לפנות אלי מעצמם- "שמעתי שיש לך ככה, מאגר...ללא תשלום..." ואני משתדלת תמיד במאור פנים והרבה אהבה לשאול בדיוק מה מחפשים ולא לחפף בדרישות ולתת להם את הכבוד הראוי, להקשיב מכל הלב, לשכנע לנסות ("כן גם אני התחתנתי עם אדם הפוך ממני, בדיוק כפי שכתבה ראומה הררי, כך שכל מי שהכיר את שנינו לפני שאל את עצמו: מה הם עושים יחד????), לשאול על מה אפשר להתפשר, לראות איזה גבולות אפשר לעדן...
אבל אז הבחורה שכל כך ביקשה מסננת את הבחור החדש בטלפון. הם עוד לא שוחחו שיחה אחת והיא כבר לא מעוניינת, למרות שלי היא הבטיחה ונתנה רשות להעביר את המספר.
ואילו הבחורה השנייה, זו שכל חברותיה נשואות מזמן ומצהירה שהיא רק רוצה להתחתן, מוכנה לפגוש כבר "כל אחד" ומנדנדת לי השכם והערב- כשאני מציעה לה אחרי שכבר שאלתי את הבחור היא לוקחת שבוע לחשוב, שואלת את כל העולם על הבחור וחוזרת אליי אחרי שבוע, שמישהי שהיא הכירה בתחנה המרכזית, שפגשה אותו פעם בגיל 18 במסגרת השירות הלאומי, אמרה לה ש"הם ממש לא מתאימים". גם אם הוא השתנה אלף פעם בין גיל 18 ל 26, כמו שקורה לרובנו- היא לא רוצה לשמוע. ה"ידידה" אמרה לה.
ואז יש את אלה שכבר יצאו, החליטו ש"זה לא זה", הודיעו לך...ואת מתקשרת כעבור חודש להגיד לבחור שהנה מצאת מישהי מתאימה ומסתבר שהוא מתארס עם ההיא ש"זה לא זה" ולא טרח להרים צלצול.
הסיפורים רבים. כולם פה אמיתיים לחלוטין. גם לנו המשדכים באהבה יש הרבה כאב לב , וכן-לא מעט הוצאות, בתהליך.
לשדך צריך חשק ויש כאלה שמומחים בלהוציא לנו אותו.
עולם הדייטים, כפי שכתבה כל כך נכון הילה זיו, צריך להתנהל ברגישות.
ביקשת, רצית, אני לא אומרת חלילה תתפשר ותצא עם כל אחת. אבל להתחיל לגרד עליה קטעי שיחות עם המורה שולה בכיתה ב- זה לא מעניין ולא לעניין.
כל אחד יש לו בראש "נסיכה עם סוס לבן" או "אביר חלומות". במציאות אתם תריבו על מי יקפל כביסה ומי יקום לילד, ואף אביר מלכותי לא יעשה זאת במקומו.
הציפיות צריכות להיות ריאליות אבל לא ממקום של פשרה אלא ממקום של כיבוד הזולת.
לאף אחד לא נעים להיות בפגישה עיוורת, לנסות להתרגל למראה הפרצוף החדש שיושב מולך ולחשוב האם אני מוכן לחיות איתו כל החיים, לדאוג איך הפרצוף שלי נראה, כיצד לייחצן את עצמי כאילו אני בראיון עבודה אימתני. אבל הסוד הוא ששני הצדדים כנראה חשים כך. שניכם נבוכים, חרדים ואולי הדבר האחרון שאתם רוצים הוא להיות שם. אבל עד שלא ימציאו שיטה טובה יותר זה מה שיש לנו השדכנים, החברים האוהבים כל כך שלכם, להציע.
אז טיפונת כבוד לשדכן שהתאמץ, והרבה כבוד לצד השני שחש דברים, כנראה, דומים ביחס לכל התהליך. והכי חשוב - רגישות. להאמין לשדכן שזה מישהו עם פוטנציאל מתאים כי גם לשדכן אין ראיית עתיד עם מי באמת תתחתנו והוא מנסה- ולא סתם על רקע "הוא דתי היא דתיה הם בטוח מתאימים"- זה המיעוט שלנו עושים. ואז- לענות לטלפון, להיות נחמד, לקבוע יחד על המקום והשעה, לא לאחר ואם כן להודיע, להרים טלפון יום אחרי ולסכם, להיות נעימים, לשתות את הקפה ולאכול את העוגה בנימוס, להחליט יחד כיצד משלמים, להשקיע- להתקלח ולהתלבש. סך הכל הייתם עושים את כל זה לראיון עבודה. אין סיבה שלא תעשו את זה עבור שארית חייכם.