תדעו לכם, כל אלה שיושבים באולם, כי אין לכם מה לחפש אשמה אצל אף אחד אחר. מי שרווק שיקום, יסתכל במראה, יצביע על האיש שהוא רואה מולו ויאמר אתה אשם. חד וחלק." (הרב יהושע שפירא)
אני קמה, וכל בוקר אני מסתכלת במראה, לפני שאני יוצאת לעבודה, או ללימודים.
אני מסתכלת במראה באריכות גם מדי כמה ערבים, לפני יציאה לפגישות, דייטים, בלעז.
מיטיבה את האיפור, מושכת את מפתח החולצה כלפי מעלה, שלא יחשוף יותר ממה שמותר, דואגת שהחצאית מונחת במקומה ומסתכלת לעצמי בעיניים, לוודא שהנפש עדיין שוכנת בפנים ועוד לא פרחה לה עם איזו תקוות שווא.
במחילה מכבוד הרב, אבל מהיכן דבריך נובעים?
מה מבינים אותם אנשים,שזכו למצוא את בחירי ליבם בפשטות ובנחת, בלי סיבוכים, בלי מורכבויות מעיקות?
אלו שזכו גם, בשבח כנה לבורא עולם, לחתן את ילדיהם בעודם צעירים וקטנים, עם איזה בחור ישיבה עילוי, או בת שתהיה עקרת בית ומחנכת למופת?
או אפילו אלו שאהבתם הפשוטה והטובה הגיעה למפתנם וחיכתה שהם יאספו אותה, והם היו חכמים דיים לחבקה בעוז ולא להרפות?
איך תוכלו להבין את הייסורים שבחיפוש אחרי האיש שאחיה איתו, שאבנה איתו בית ואלד איתו ילדים? האם אתם מודעים לעמל המתיש בכל פעם מחדש? האם טעמתם משהו מכל זה?
הרב מוצא כאן זיוף. מסכות על גבי מסכות. קריצה לכיוון העולם החילוני שפושה בנו. פחד. שאיפות לא ריאליסטיות.
ייתכן מאוד שהרב צודק בחלק מדבריו, במידה כזו או אחרת. אכן רובנו מסתובבים ומסכות על פנינו, ואנו מתקשים לקלף אותן שוב ושוב אל מול זרים. נפשנו ספוגה בדמיונות שווא איתם גדלנו, אותם תרמה לנו אמריקה בטלוויזיה ובסרטים, או אתם, הרבנים, בסמינריונים באולפנא ובישיבה.
קשה לנו, אנחנו חדורי פחד. נפשנו נשרטה כבר כל כך הרבה, וזבנו דם.
 |
|
קורבנות (צילום khoogheem-cc)
|
אנחנו אשמים?
פשוט מאוד להצביע על הרווק ולומר לו - "אתה אשם". אין פשוט מזה.
אתה אשם ברווקותך, בבדידותך. בזה שאוכלוסיית העם היהודי לא מתפתחת כרצוי.
אך, באמת, אין את מי להאשים. אין אשמים בתופעת הרווקות. יש קורבנות; הרווקים. הילדים שלא נולדו. ההורים שלא רואים את ילדיהם צועדים לחופה.
אני לא אשמה.
עם סדר העדיפויות שלי בחיים אני מוכנה להתגמש. על הרבה דברים אני מוכנה לוותר.
אבל לא על עצמי.
ויתור על עצמי על מנת להתחתן, יהיה ויתור על חיים מלאים. נכון שחיי רווקות אינם חיים מלאים, אבל חיים ללא עצמי הם חיים ריקים.
כשאתחתן, בעזרת ה, שרירי הנפש שלי יהיו חזקים מאוד. מתורגלים בעבודה קשה. כמו שרירי נפשם של הרבה רווקים אחרים. לא הייתי מוותרת על זה, אבל בהחלט הייתי שמחה להשיג את אותם כוחות נפש, בדרך משותפת עם האיש אשר נועד לי.
תתחילו לחבק
אולי במקום להפנות אצבע מאשימה שוב ושוב, מאחד לשני, תשכילו לחבק אותנו?
תנסו לדבר אלינו כך שלא כל מילה שתגידו לנו תשפוט אותנו ותדון אותנו לכף חובה.
אל תנסו לדבר איתנו רק כדי להעמיד אותנו תכף ומיד תחת החופה, לא משנה עם מי, לא משנה מה אנחנו רוצים ומאחלים לעצמנו.
תנסו לדבר אלינו באהבה כנה, לא כרווקים, מילה שאתם יורקים מפיכם מדי פעם, כאילו היינו, רחמנא לצלן, פושעי הדור, או לכל הפחות אלו שלא מסוגלים להגשים עבורכם את הציפיות הגדולות שתליתם בנו.
תאהבו אותנו, כי אנחנו הילדים שלכם. התלמידים שלכם. החברים שלכם.
כי אנחנו אנשים.
ואם אתם באמת אוהבים אותנו ומוכנים לחבק, תוכלו גם לעזור לנו.
תוכלו להתחיל בלהעניק לנו ביקורת, כשצריך, על דברים ספציפיים, לתקן את עצמנו באמת, בלי להלקות את כל דור הרווקים. אתם יכולים להציע לנו הצעות שמתאימות לאופיינו ולנפשנו, להציע לנו בכלל.
תעזרו למתקשים להחליט להגיע להחלטה, לא על ידי ביטול האישיות שלהם, אלא על ידי הוספת אומץ אמיתי.
לא להזכיר לנו על כל צעד ושעל את היותנו לבד. האמינו לנו שאנחנו זוכרים את זה היטב, בוקר, צהריים וערב. וגם בלילות אפופי קשיים ובכי.
ובעיקר - עזרו לדור הבא אחרינו. חנכו את הדור הצעיר יותר להיות פתוח לקבל לזוגיות, ובכלל, דעות שונות, לא רק קווניקים או גושניקים או בעלי מחשבה כזו או אחרת. העיקר, יראי שמים ובעלי התאמה.
אבל אם אתם יכולים, אתם מוזמנים פשוט להתפלל איתנו. על כולנו.
בקרוב אצלנו.