שאלה
שלום כבוד הרב,
אני וחבר שלי בזוגיות כבר שנה וחצי, בחודשים הראשונים שמרנו נגיעה ובאמת הצורך במגע פחות הורגש אבל עם הזמן התחלנו ליפול באופן ובהתחלה היינו באמת מנסים כל פעם מחדש והרגשתי שהיה רצון עז להילחם אבל עם הזמן זה פשוט נהיה מוכן מאילו שכבר לא שומרים, בהתחלה זה היה מגע בסיסי ועם הזמן זה רק הלך והחמיר עד לדברים מעבר
מרגיש לי שהגבולות כבר לא קיימים בכל הנושא של שמירת נגיעה וצניעות
הקושי האמיתי שלי הוא שאני מרגישה שאני לא באמת רוצה לשמור נגיעה ושזה לא באמת חשוב לי כמו פעם
אחרי כל פעם אני אומרת לעצמי שזה מזעזע אבל ברגע האמת זה לא משנה לי
מרגישה מקולקלת, מרגישה שאחרי שכבר עשינו את כל זה אין דרך חזרה יותר והוא כבר ראה ונגע אז מה הטעם?
מרגישה שאין כפרה על זה ושהחטא נשאר ואין סליחה על זה, שאין דרך לחזור אחורה
אני לא מצליחה להרגיש אכפתיות מספיק חזקה בשביל לתקן את המצב וגם מרגישה שזה מאוחר מידי
תודה רבה כבוד הרב!
תשובה
שלום וברכה
נתחיל בחדשות הטובות: אתם אוהבים האחד את השני ורוצים לבטא זאת במגע. אלו חדשות טובות. תארי לך שחס ושלום זה היה אחרת...
ואז אפשר לפנות למשימה. משימה של שמירת הלכה; משימה של בניין הקשר ביניכם בסדר נכון – ולא מלמטה למעלה; משימה של תיקון ולא של קלקול; ואפילו משימה של עשיית דברים שנראים בעינינו לא חשובים כמו פעם, אבל הם חשובים מאוד.
את לא מקולקלת. את ניצבת בפני אתגר.
ולא זו בלבד שיש דרך חזרה, אלא שהיא עוצמתית מאוד מאוד. אין בור שלא ניתן לעלות ממנו, ואין שערי תיקון ננעלים. גם על דברים חמורים בהרבה. להפך – "זדונות נהפכים לזכויות".
ולעולם אין מצב של מאוחר מידי. ממש אף פעם.
ולכן, החזירי לעצמך את תקוותך ואת חלומותייך, ודווקא בשל העובדה שאתם נמצאים עם בסיס טוב כל כך – זו ההזדמנות שנקרית בפנייך לעשות שינוי. כשתצליחו – יהיה לכם בסיס ענק לעשות שינויים במהלך חייכם, בתחומים רבים ומגוונים, ולא להינעל על מציאות חלקית.
כל טוב ושמחה גדולה