שאלה
שלום
אימי נפטרה לפני כ4 חודשים הייתי מאוד קשור אליה והיא אלי, היא נפטרה בבית חולים מול עיני, היה לה דמנציה בשנים האחרונות והיא זכרה אותי בעיקר אל תמיד הייתה מחוברת אלי יותר, ישנתי איתה באותו חדר המון שנים, טיפלתי דאגתי לה ובעיקר לבריאותה סעדתי אותה המון שנים והייתי גר איתה מאז ומתמיד ( היא נפטרה בגיל 92) הייתי ישן איתה בבתי חולים ולא עזבתי אותה, הייתי יוצא לטייל איתה בכל שבוע ועושה לה טוב לנפש, מאז נפטרה לקחתי זאת מאוד קשה הכל ריק וכואב ואני בוכה מזכרונות מחסרונה , וכואב לי כי הייתי רגיל אליה, אני אוהב אותה יותר מהחיים שלי, איך אפשר להתמודד עם כאב כזה להתמודד עם הזכרונות הגעגועים החלל הריק שנשאר בלב, היא היתה השכרה שלי האור הכוח והאמונה שלי ורציתי להמשיך לדאוג לה, גם כשהיה קשה לא וויתרתי כי האהבה שלי אליה היתה חזקה מאוד, מה עושים עם הכאב הזה? היא היתה צדיקה ואנחנו דתיים מתמיד אני קורא קדיש כל יום 3 תפילות הולך לעיתים לשעורי תורה, עשיתי סידורים לעילוי נשמתה, אבל הגעגוע והכאב אצלי ?
תודה
תשובה
שלום וברכה
ראשית, המקום ינחמך.
דבריך מאוד נוגעים ללב. כמי שחשוף לכל כך הרבה מתחים וקשיים בין הורים וילדים - זכתה אמך זכות גדולה במעשיך.
אני מבקש להציע לך עצה שממשיכה את דבריך:
אתה עצמך כתבת "החלל הריק שנשאר בלב". כתבת שהוא המקור הגדול של הכאב.
ועל כן, הדבר שכדאי לנסות לעשות הוא למלא את החלל הזה.
שאל את עצמך מה אמך נטעה בך - ותצמיח אותו עוד יותר;
שאל את עצמך מה היא הייתה מבקשת שתהיה - ואותו תגדל;
שאל את עצמך איזה מידות טובות היו בה - ואתה תלך בדרך שלך.
זו למעשה ההנצחה המשמעותית ביותר:
מילוי החלל שנוצר על ידי דברים שיפרחו מכוח הזיכרון שלה, ומכוח מה שהיא נטעה בתוכך.
ואז הזיכרון שלה לא יהיה משהו שמשבית אותך, כי אם להפך: מגדיל אותך.
האם אתה יכול ללכת בדרך זו ?
תנוחם מן השמיים