שאלה
שלום וברכה כבוד הרב, רציתי לשאול אותך על נשק ההחרמה והפסילה ומתי נכון להשתמש בו, ממבט ראשון נראה (אני יודע שכתבת ספר על האתיקה של המחלוקת אבל עדיין לא קראתי אז אומר את מה שנראה לי) שההבדל היסודי (ישנם עוד הבדלים) בין מחלוקת לשם שמים למחלוקת שלא לשם שמים שבעוד שהראשונה מנהלת שיח חופשי ונותנת לדעה השנייה להישמע גם אם היא חולקת עליה בחריפות בעוד השנייה חוסמת את פיה של הדעה השנייה ואלו שמנהלים מחלוקת שאינה לשם שמיים אם יש להם סמכות בעיני קהל מסוים אז הם אוסרים עליהם לשמוע את הדעה הזו או בכלל לשמוע את בעל הדעה, האקט הזה של הדמוניזציה וההחרמה הוא קטלני וחריף אבל כולם עושים אותו במידה כזאת או אחרת, למשל רוב האנשים יאמרו לך שזה בהחלט מוצדק להחרים אדם שתומך בארגוני טרור שפוגעים בחפים מפשע וההחרמה שלו ושל דעותיו לא תחשב כדבר בלתי מוסרי, אם כן מתי ההשתמשות בנשק הזה היא עוול ומתי היא הכרחית כחלק מהצבת גבולות הגזרה של הערכים שבהם אנו מאמינים, כיצד ניתן להבחין אם ההשתמשות היא ראויה או לא, ומהי גישתה של התורה בעניין כפי הבנתך? כל טוב ובעז"ה שתזכה להמשיך להגדיל תורה ולהאדירה עוד שנים רבות.
תשובה
שלום וברכה
איני בטוח שניתן לסמן גבול מדויק.
אני נוהג לפעול בנושא זה בשתי דרכים:
א. במסגרת הדיון – נקודת המוצא היא שלא מחרימים. לא מחרימים כי מותר לאדם להביע את דעתו; לא מחרימים כי יש חשיבות עליונה שתשמענה גם דעות לא מקובלות, שתחייבנה את הדעות המקובלות לבדוק את עצמן שוב ושוב; לא מחרימים כי החרמה יוצרת תגובת נגד של החרמה, וכפי שכתבו בעלי התוספות " וי"ל כיון שהוא שונאו גם חבירו שונא אותו דכתיב (משלי כז) כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם ובאין מתוך כך לידי שנאה גמורה" (פסחים קיג ע"ב).
אמנם, נקודת מוצא אינה בהכרח נקודת סיום, אולם לגבי מסגרת הדיון – צריך סיבות חזקות מאוד, ממש קיצוניות, כדי להחרים עמדה אחרת ולא להקשיב לה (כמובן, הדיון הוא על העמדות, ואין חובה (לדוגמה) להשיב כסיל כאיוולתו, או להתקוטט עם הבלים, אבל זה כבר נושא אחר).
ב. בתוכן הדברים: הרב קוק זצ"ל ניסה להגדיר את הגבול, ואפשר ללכת לאור המצפן הזה (באיגרת כ), והוא אמר שההחרמה מגיעה כאשר מדובר בעמדה השוללת את עצם הלגיטימציה של קיומי, בנושא המהותי של חיי, ואז אין בי סובלנות כלשהי כלפיה, כי אם שלילה מוחלטת.
האם הדברים סייעו ?
כל טוב