שאלה
שלום הרב
בברכה ״אלוהי נשמה שנתת בי - טהורה היא״, מובאים ביטויים כמו ״ואתה עתיד ליטלה ממני, ולהחזירה בי״ וכו׳.
לא מובן, אם הגוף והנפש הבהמית שלי הם לבוש זמני וכלה, כלי שדרכו ניתן לפעול בעולם החומר, והנשמה היא היא עצם ה״אני״ הדבר הנצחי,
אז מדוע הברכה מנוסחת כאילו שהדובר הוא הגוף?
הזהות עם הגוף די מקטינה ומייאשת...
יותר הגיוני היה נוסח כמו ״ואתה עתיד ליטלני מגופי, ולהחזירנו בו לעתיד לבוא״ לא?
תשובה
שלום וברכה
מנסחי ברכה זו עמדו בפני הבעיה שכולנו עומדים בפניה: יש לאדם גוף, יש לאדם נשמה, ואיך נכנה את ה"אני" שהוא המכיר בנשמה, בגוף, או בכל דבר אחר.
מיהו אותו "אני" שמתבונן בנשמה ובגוף ומדברים עליה.
וכמו רבים, הם לא הכריעו כאן הכרעות פילוסופיות מורכבות, והם בוודאי לא הכריעו כי אותו "אני" הוא הגוף, אלא וויתרו על ההגדרות האלה למיניהן, ורק תיארו את חוויית ה"אני" המופשט הזה.
"ליטלה ממני" אין פירושו אפוא ניטלה מהגוף, אלא ניטלה מ"האני" המופלא הזה שהוא המדבר בברכה, שאין להגדירו ואין לתופשו וכדו'.
וזה כמובן לא מקטין ומייאש כי אם מרומם מאוד.
כל טוב, ויישר כוח על השאלה היפה