פריקה חשובה ומצילת חיים

בס"ד

שלום רב,

1. הפסוקים שאתה מצטט על דוד ושלמה לא מציינים את המידות הטובות שלהם. גם מעשה דוד ובת שבע וגם נישואי שלמה לנכריות המיטו אסון על שניהם.

כמו כן למלך, רק למלך, מתוקף תפקידו המיוחד יש מקום להתיר לכתחילה ריבוי נשים.

2. לעיתים כתובות מצוות בתורה שאינן מבטאות את הרצון המלא של הקב"ה, אלא באות לפתור בעיות שנוצרו בגלל מעשי האדם. הדוגמה הבולטת ביותר היא לגרש בגט. התורה לא מברכת על גירושי אישה אלא מסדירה זאת כאשר הדבר נדרש.

עוד דוגמה: "אשת יפת תואר" - חלילה לראות בכך דרך של תורה. חלילה להורות ללוחם העברי להתאוות לאישה יפת תואר אצל אויבי ישראל. הדבר הותר רק בגלל ש'דברה תורה כנגד יצר הרע'.

3. נישואים לאישה אחת:

בתיאור בריאת האישה, התורה מציגה לעם ישראל את הזוגיות הראויה (בראשית פרק ב):

{כא} וַיַּפֵּל ד' אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה: {כב} וַיִּבֶן ד' אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם:

תיאור יצירת האישה מהצלע מלמד שאיש ואישה, שניים בדווקא, מביאים לשלמות אחת - מלאה.

{כג} וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת:

כך הכתוב קובע את המסקנה:

{כד} עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד:

זוגיות נכונה על פי התורה היא של איש אחד ואישה אחת - רק כך מתקיימת הכוונה המלאה של האחדות = השניים חוזרים למציאות האחת שלפני לקיחת הצלע - בשר אחד!

העמדה הברורה של התורה נגד נשיאת נשים נוספות מתבררת גם בכינוי של אישה נוספת שנקראת: 'צרה' - לומר לך שהכנסת אישה נוספת זו צרה.

נשים לב שבספר בראשית, אישה נוספת היא תוצאה של תקלה: בגלל העקרות של שרה נלקחה הגר. בגלל הרמאות של לבן התחתן יעקב גם עם לאה, ובגלל העקרות של רחל נוספו בלהה וזלפה.

עד כאן תמצית מקורות.

4. מבחינתך, תסלח לי שאומר זאת באופן ישיר: אתה אגואיסט בלי שום בושה.

איך אתה לא מתבייש להפלות לרעה את אשתך הטובה והמסורה רק כדי לתת סיפוק ליצר שלך?

איך היית מרגיש אם אשתך הייתה מבקשת ממך להוסיף עוד גבר? (אני לא דן מבחינה הלכתית אלא מבחינה מוסרית - להמחיש לך את העלבון והקנאה שאתה מבקש לגרום לאשתך).

באשר לדברים שלך על "עובד ד' בשמחה" - יש לך שיבוש מוחלט במושג זה.

עובד ד' בשמחה זה לא מי שמוצא דרך לספק את כל תאוותיו בהכשר - כך נקרא 'נבל ברשות התורה' (עיין רמב"ן על פרשת קדושים).

עובד ד' בשמחה זה מי שנלחם כארי להתגבר על תאוותיו, משקיע את כל כוחו בבחינת "גיבור הכובש את יצרו".

עובד ד' מתמלא שמחה מתוך גבורתו במלחמה עם יצרו. מתוך שהוא עומד כמו הצדיקים שיצרם נדמה להם כהר גבוה, הוא מתמלא סיפוק ושמחה.

דרש רבי יהודה: לעתיד לבא מביאו הקב"ה ליצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים. צדיקים נדמה להם כהר גבוה, ורשעים נדמה להם כחוט השערה. הללו בוכין והללו בוכין, צדיקים בוכין ואומרים היאך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה? ורשעים בוכין ואומרים היאך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה? ואף הקב"ה תמה עמהם (סוכה נב.)

5. חשוב להציע לפניך את דברי הרב אליעזר מלמד מתוך פניני הלכה על 'משביעו רעב מרעיבו שבע'

כ"כ סדר היום (סדר הנהגת הלילה): "אבל ישראל קדושים מובדלים מהם כדי להתרחק מצד הטומאה כל האפשר, וצריך כח גדול וחזק וגדרים גדולים שיוכל להימלט ממנו, כי כל מצודיו וחרמיו רובם בענין זה, ואינו מבקש מן האדם אלא כשיכנס מעט כי הוא יכניסהו הרבה, ואח"כ יוציאהו מן העולם. וכן אמרו חז"ל: אבר קטן יש באדם משביעו רעב מרעיבו שבע, והענין הוא לפי דרכנו כי האבר הזה הוא קטן בכמות אבל גדול באיכות, שאם האדם משביעו, רוצה לומר להשלים תאוותו וחוקו לְמה שהוא, ואפילו יהיה במותר לו – אין לו תקנה אח"כ, אא"כ יבקש לו לעולם כדי להשביעו, ומן המותר ידיחנו אל האסור, ולא ימצא מנוח לכף רגלו עד שיטרידהו מעט מעט מן העולם הבא ומהעולם הזה... אבל מי שיש לו שכל להרעיבו ולא ימלא לו כל תאוותו, אלא פעם רחוק מפעם כגון מליל שבת לליל שבת, יחליש כוחו, והוא מעצמו יתבטל ממנו ולא ירדוף אחריו, וזה הפירוש ראוי מצד עצמו, והוא אמת ממה שאנו רואים בעינינו, עם היות שיש פירוש אחר".

https://ph.yhb.org.il/plus/14-03-07/