שאלה
שלום רב,
אני בעלת תשובה מזה 3 שנים, בת 30 היום (חזרתי בתשובה בגיל 27), במקור מבית אשכנזי חילוני טיפוסי.
נכון להיום אני מתגוררת בבית הוריי לאחר שלמדתי בערך שנה במדרשה לחוזרות בתשובה בירושלים.
הסיבה שנאלצתי לעזוב את המדרשה היא בגלל הפרעה נפשית מסוג דיכאון שהתעוררה אצלי.
לאחרונה עקב החמרה במצב, הפסיכיאטר הפנה אותי לאשפוז יום (כלומר אשפוז שהוא במחלקה פתוחה, כאשר כל יום אני אמורה להיות באשפוז מספר שעות בבוקר).
השאלה שלי היא כזו- מאוד מאוד היה קשה לי לשמור את השבת בבית שהוא חילוני ועכשיו עם הדיכאון קשה לי לשמור את השבת שבעתיים. חוסר המעש והשיעמום ממש מחמירים את המצב של הדיכאון שכיום הוא גם כך חמור מספיק.
מצד שני ממש כואב לי הלב לא לשמור שבת.... אני ממש מתחילה להבין את היהודים שזעקו "למה נגרע", אני מאוד רוצה לשמור את השבת ואפילו ניסיתי להתארח אצל משפחות חרדיות בשבת אבל כנראה שבשלב הזה זו טעות משום שהמצב הנפשי לא תמיד במיטבו, ולפעמים אני מאוד לחוצה להכיר משפחה חדשה ולהתארח ואז מופיעים התקפי חרדה בנוכחות המארחים וזה יוצר מצב ממש לא נעים לכל הצדדים.
שאלתי היא מה ההלכה אומרת במקרה כמו שלי? אני לא יודעת מה הגבול ואילו הלכות שבת עליי לקיים ועל אילו נדרש ממני לוותר בשלב הזה עד שאבריא בע"ה?
האם כדאי לפנות לפוסק הלכה בעניין? (ברור לי שזה עניין מורכב)
לתשובתכם, אודה!
ברוכים תהיו!
תשובה
בס"ד
שלום רב,
ברור לחלוטין שמצבך הנפשי מחייב כמה שיותר שלווה ומרגוע, כמה שפחות מתח ודאגה.
וודאי לא מתאים לחפש משפחות שיארחו אותך בשבת.
נראה לי נכון להיות יחד בשבת עם ההורים שלך, עם בני משפחה חברות וחברים: לשבת לסעודות, לפטפט, לטייל...
חשוב מאוד לשמור על האהבה והקשר של משפחה וחברות, גם בין אנשים דתיים וחילוניים.
המשפחה שלך נשארת תמיד המשפחה שלך. בשבת אתם יחד.
צריך למצוא דרכים שיצמצמו קשיים שמתעוררים בגלל שמירת השבת, לשם כך וודאי נכון לפנות אל רב.