שאלה
שלום,
אני נמצאת בתקופה בחיים בה רוב החברות שלי כבר מתחתנות ומתחילות להקים משפחות ואני עדיין לא.
מעבר לתחושה הקשה בה אני נמצאת של בדידות ועבודה קשה עם עצמי לא להתייאש אני מרגישה שהמשפחה שלי מעמיסה עליי עול נוסף.
אני מרגישה שאני באופן קבוע מאכזבת אותם בכך שאני לא נשואה או לא בזוגיות. אם אני אומרת לא להצעה שמגיעה מהם- הם לוקחים את הדבר באופן אישי ומאשימים אותי בבררנות יתר.
אני פשוט לא יודעת מה לעשות או איך לטווח להם את הקושי שלי.
ובמקום שהמשפחה יהיו המשענת שלי הם פשוט עוד התמודדות קשה שאני צריכה לעבור.
יוצא מצב מזה שאני כבר לא רוצה להגיע יותר לשבתות או לחגים לבית. כי אז אני מרגישה שבמקום להיות במנוחה אני צריכה רק להתמודד עם האכזבה שלהם ועם הביקורת שלהם כלפי.
רציתי לשאול- איך עליי להתמודד בסיטואציה כזו?
תודה מראש,
אליה
תשובה
שלום וברכה
ראשית, אני מקווה שימים אלה יהיו ימי מהפך, ובזמן חירותנו תמצאי את עצמך בת חורין מכל השעבודים שאת חווה.
מה שאת מתארת הוא לצערי מוכר מאוד. במקום בו אדם מצפה לתמיכה הגדולה ביותר, לקשב ולהבנה, לגיבוי ועצה טובה – הוא מוצא ביקורת. זה מכאיב מאוד, ולמעשה גם לא מועיל כלל וכלל. המתסכל הוא שבדרך כלל היחס הזה דווקא נובע מרצון להיטיב אתך מתוך הנחה שהם יודעים טוב יותר מה טוב עבורך, אך בפועל הדבר מזיק מאין כמותו.
עצה טובה, ממי שאינו בעל מקצוע:
פעלי בשני שלבים. ראשית, בחוט השידרה שלך עצמך. בהכרה שלך כי את חיה את חייך בצורה המיטבית שאת מכירה עכשיו; שאת פתוחה לאפשרויות נוספות ומקשיבה לדברי חברות טובות ומי שאת נותנת בהן אמון; שאת מעצבת את הבחירות שלך בדרך שהיא נאמנה לעצמך וכדו'. החוסן הפנימי הזה הוא חיוני, והוא מבוא לשלב השני.
בשלב השני – אם את מסוגלת ואם הם מסוגלים לקיים ביחד אתך שיחה כנה, שבה את מתארת את הקושי הגדול שדבריהם גורמים לך, ובקשתך מהם – זה הטוב ביותר; לעומת זאת, אם את מעריכה כי שיחה כזו תהפוך להתקפה עלייך, או שאין יכולת לקיים שיחה כזה – עשי את מה שטוב לך. את רשאית למעט לבוא; את יכולה לבחור לבוא אבל לחייך באטימות מוצדקת מול דברי הביקורת הנאמרים כלפייך. מותר לך לדאוג ראשית לעצמך.
אשמח אם תקראי כרקע את "האדם עצמו קודם לזולתו", באתר של צהר, שעל אף שהוא עוסק בנושא אחר לחלוטין – תוכלי ללמוד ממנו הרבה: https://bit.ly/3zbF3aQ
כל טוב ובשרי לנו שמחות