הבן שלי נמשך לבנים: איך לתמוך בו ולהרגיע?

שלום לך.

דבר ראשון, שמחנו מאוד לקבל את השאלה שלך. מדהים שהוא משתף אותך, מצוין שמצאתם לו טיפול פסיכולוגי, שיתמוך בו בהתמודדות שהוא עובר. זה בסיס חשוב, אבל יש כל כך הרבה מקרים שבהם הוא פשוט לא קיים. ילדים שלא משתפים, הורים שלא מכילים, קושי להגיע לטיפול מקצועי ומהימן... ב"ה יש לכם השגחה פרטית צמודה!

משיכה מינית וגם נטיות מיניות מגוונות, הם דברים מאוד סבירים, טבעיים ונרמליים באופן כללי, ובמיוחד בגיל ההתבגרות. נכון שלא כל מה שטבעי לאדם התורה מתירה. ויחד עם זאת, התורה גם לא אומרת שעצם המצב הוא רע או פסול, אלא שמעשים מסוימים הם אסורים. גיבוש המיניות הוא תהליך ממושך ומורכב, כמו גם גיבוש האישיות הבוגרת והאחראית. לאדם מטבעו יש הרבה יצרים, דחפים, חשקים. זו לא תקלה. כך הוא נברא. אם לא היו לו חשקים, המצוות היו מיותרות. כל התחום הרוחני מבוסס על טבע האדם כאדם, ומכוון לדייק שם את מה שמועיל ולצמצם את מה שלא. וזה תהליך של 120 שנים, לא של 5 דקות.

לא ציינת מה טבעה של המלחמה הפנימית שלו כשהוא חוזר ללימודים, אבל אני מעריך שאין לו התלבטות האם להיות בקשר גופני/רומנטי עם בן אחר בשלב הזה. הגיוני שהוא נמשך, הגיוני שהוא מתבונן, הגיוני שהוא חושב ומרגיש. אבל מכל אלה לא נשקפת לו סכנה ממשית או רוחנית. כדאי לנסות לבסס איתו את הנקודה הזאת. נכון שזה קשה כשיש דחף שאין לנו איך לבטא ולממש. אגב, כל בני הנוער וכל בני האדם מרגישים את זה, גם אלה שנמשכים לבנות. היצר המיני מתחיל לפעול בסביבות גילאי 10-12, ותמיד ממשיך. לכל אדם יש שנים שבהן הוא עדיין לא נשוי, ובהם הוא נמצא בהתמודדות, בתסכול, בבלבול. וגם אחרי החתונה לא הכל מושלם.

אבל הנפש בנויה באופן כזה שמאפשר לנו לחיות ולשרוד, גם כאשר לא כל פיסה מהחשק שלנו באה על סיפוקה. כך אנחנו מצליחים לא לאכול ולשתות בימי צום, להיות בהרחקה בין בני זוג חלק מהחודש, ללכת לתפילה למרות שבא לי להמשיך לאכול/לשחק/לעבוד. מצד שני אנחנו גם לא מייבשים ומבטלים את החשק והצורך. אנחנו מכירים בו. יש לי יצר מיני, אבל בזמן הזה בחודש, אני מנסה לצמצם אותו. בזמן המתאים, אתן לו ביטוי טוב ומשמעותי. זה מצוין שאני רוצה לאכול! אחרי הקידוש, נאכל בהנאה רבה. וגם נשתדל לאכול פחות סוכר ומלח, ויותר ירקות ופירות. כולנו נמצאים כל הזמן בתהליך של איזון, וגם הבן שלך. אלא שאצלו, מדובר באיזון בתחום חדש: מיניות. זה עוד מאוד טרי בשבילו, ואין לו הרבה מיומנויות. גם השיפוטיות הגדולה שיש בציבור הדתי כלפי נטיות מיניות לא עוזרת להפחית לחץ וחרדה, ולצערנו יש הרבה התבטאויות חריפות ולא אחראיות בנושא, שמאוד מקשות על ההתמודדות שגם ככה מייסרת וקשה.

אז מה אפשר לעשות?

1. להרבות אהבה

זה נשמע שאתם כבר עושים זאת, אבל ליתר ביטחון אפרט כאן למה אני מתכוון. הבן שלכם חייב לדעת בכל ליבו שאתם אוהבים אותו במאה אחוז. שהוא יקר לכם. שהוא חשוב. שהוא אדם טוב ונפלא בדיוק כפי שהוא, עם או בלי נטיה, עם או בלי הכנת שיעורי בית, עם או בלי לשטוף כלים אחרי הארוחה. הוא חשוב כי הוא - הוא. מעבר לזה, הוא ילד טוב. הוא רוצה לעשות טוב. אין לו תכניות לעצבן, לקלקל, להזיק. וזאת עוד זווית לשקף לעצמנו ולו: אתה טוב.

רובד נוסף: מעבר לרצון, יש גם יכולת, ויש גם ביצוע. הרוב המוחלט של מעשיך הם טובים. הולך לישיבה, לומד, מתייחס יפה לאנשים, עוסק בתחביבים, נחמד למשפחה.. הוא עושה דברים טובים. האם יש לו לפעמים נפילות ופספוסים? אני מקווה מאוד שכן, אחרת כדאי לבדוק האם ה ד.נ.א שלו אנושי או מגיע מפלנטה אחרת.. לכולנו יש. אבל בתחום המיניות הוא כנראה לא יוזם פעילות שאיננה מותרת. וזה דבר משמעותי, כיוון שזה הדבר העיקרי שאסור עפ"י ההלכה. מחשבות, רגשות, חשקים, כל אלה אולי אינם מומלצים, אבל הם לא המעשה האסור. טבעי שאדם שמתבגר, יחווה מחשבות ורגשות לכיוונים פסולים. היצר פועל אצלו שעות נוספות, ההורמונים בשיא, והוא נמצא רוב הזמן בסביבה שיש בה רק בנים. האם אנחנו באמת יכולים להשתומם על כך שחלק מאותה משיכה טבעית מוצא בלי כוונה את עצמו מורגש כלפי אותם בנים? בטח שלא. חשוב להזכיר את זה לעצמכם, וגם לו. אין בו שום "בעיה". הוא טוב ומצוין.

2. לחגוג את הטוב

בהמשך להכרה הבסיסית בטוב שבו, אנחנו רוצים גם לחוות את זה עוד יותר. במעשים, בחושים, בחוויות. להקפיד לא להסתובב כל היום מסביב למה שלא נוח, מאתגר או קשה. הנטיה המינית והרגשות שיש לו כרגע, כבודם במקומם. אנחנו לא מתעלמים, אלא עובדים, חושבים, מתייעצים. אפשר לישון בשקט. אבל אנחנו לא עובדים על זה כל היום, ולכן חשוב למדר ולבודד עד כמה שאפשר את העבודה הזאת לזמנים מסוימים, ובזמנים האחרים לחוות את הטוב. כשאתה בשיעור בישיבה, אתה בשיעור בישיבה. אין טעם להתחיל להרהר בשיעור על כמה המצב מבאס, ומה יהיה, ואולי אתה לא בסדר, וכו'. זאת לא "עבודה", אלא סתם ספקות ותהיות לא מועילות. כשאתה בשיעור, הדבר הזה נשאר בחוץ. אתה מתרכז בדבר שאותו אתה עושה כרגע. זה הכיוון.

אותו הדבר בפעילויות אחרות. כשאתה משחק במגרש עם חבר, תהיה במשחק! תיהנה ממנו. וכן, גם אם פה ושם יש מחשבה על החבר, זה לא משנה. זה בסדר. תמשיך לשחק. תמשיך ליהנות. כשאתה מנגן - נגן בכיף! ואם אין מספיק פעילויות מהנות, מספקות, מעצימות - אפשר להוסיף. חשוב להוסיף. לבד וביחד, בחוץ ובפנים, במהלך השבוע ובסופ"ש, וכמובן זמן איכות איתכם ההורים, שבו אתם גם מדברים אבל גם עושים דברים נחמדים ביחד, ולא רק פותרים בעיות.

כשאנחנו לא רק משפרים דברים אלא גם חוגגים את מה שטוב (ואומרים עליו תודה!), זה מחזק אותנו, נותן לנו כוחות לשפר את מה שעוד לא מדויק בשבילנו. ובלי הכוח הזה, קשה לעבוד.

3. להיות בקשר

ביניכם ההורים לבין הילד. ביניכם ההורים לבין עצמכם. ושלושתכם מאוד מוזמנים לדבר גם איתנו. לספר, לשתף, לפרוק, להתלבט, להתייעץ. אנחנו לגמרי כאן בשבילכם! הכי כדאי במוקד הטלפוני: כוכבית 8298. אפשר גם בווטסאפ: 052-468-3927, ואפשר בשאלה חדשה לאתר: makshivim.org.il/ask-away

הניסיון שלנו מראה שהמון פעמים עצם השיתוף והדיבור עוזר להרגיע, לאוורר את הקושי, ולתת רעיונות וכוחות להמשך. זה לגמרי מגיע לכם ההורים, והכי מגיע לבן שלכם. המוקד שלנו אנונימי ומאפשר שיתוף בלי חשש. ספרו לו, תנו לו את המספרים והקישור, ועודדו אותו לדבר: איתכם, עם הפסיכולוג, ואם ירצה - גם איתנו. נשמח מאוד לשמוע איך הולך לכם.

המון הצלחה!

אוהד

מוקד חברים מקשיבים