שאלה
שלום,
אני בת 17 והוא 18, ביחד כמעט שנתיים ובשנה האחרונה אנחנו נופלים המון בשמירת נגיעה.
חשוב לי לציין שמגיל יחסית קטן אני מאוד מעריכה את המצווה הזו ועד היום אני מאמינה בה בלב שלם ושמחה בה.
אבל זה מה שהופך את הקושי לגדול יותר, דווקא הדבר שככ חשוב לי הוא זה שהכי קשה לי בו ובאמת אין לזה סוף. כל פעם מחדש אנחנו יודעים להגיד שזו הפעם האחרונה ושזה לא יקרה יותר ובאמת משתדלים מאוד, אבל בחודשים האחרונים איפשהו בלב אני יודעת שזה לא נכון ושגם בפעם הבאה כנראה נשבר.
החתונה עוד רחוקה כי אנחנו עדיין קטנים ופרידה זו לא ככ אפשרות (ניסינו בעבר ולא צלח).
שמעתי פעם מאחד הרבנים ״בחיים צריך לעשות ויתורים ולא מוותרים על תורה״, אני באמת לא רוצה לוותר על התורה חס וחלילה אבל אני גם באמת לא רוצה לוותר עליו. ואני כבר לא סומכת על עצמי.
לא משנה כמה אני אלמד לפני ואבכה בתפילות שלי כי אני באמת מתחרטת וגם הוא…
עדיין בפעם הבאה כנראה ששוב יקרה משהו (לפעמים באמת קטן משמעותית אבל כבר כמעט ואין בכלל לא)
תודה רבה מראש!
תשובה
שלום וברכה
נתחיל בחדשות הטובות: אתם אוהבים האחד את השני ורוצים האחד בשני. תארי לכם חס ושלום שלא הייתה ביניכם משיכה כלל - איזו זוגיות תיאורטית הייתם יכולים לבנות בעתיד.
ונמשיך בחדשות הטובות: אתם רוצים לחיות חיי קדושה וטהרה. זה עצמו כבר משמעותי מאוד.
והצעד הבא הוא לתרגם את הרצון ואת ההכרה - למעשה. להכיר בכך ש"אין פטנטים". כדאי לקרוא את https://bit.ly/3H0bQpN.
ולדעת שחובה להתאמץ שלא ליפול למקומות המרחיקים אתכם ממה שאתם באמת רוצים להיות בהם.
ולנסות לעזור לעצמכם במפגשים דווקא במקומות פומביים ולא כשאתם לבדכם, ולסייע לעצמכם בעוד דרכים במסגרת הפגישות שלכם.
זה הדבר הנכון לעשות, ותרגום הרצון וההכרה למעשה יביאו אתכם למקומות מכוונים ומדויקים.
הלוא כן ?
כל טוב