לימוד גמרא ולא הלכה

שלום וברכה

אתחיל בסיפור עם חיוך שפרסמתי בעבר:

סיפור לשבת:

פעמיים הייתי בלבנון בזמן המונדיאל. הפעם השניה הייתה במילואים בין הנהרות "אוואלי" וה"זהרני" ב 1986. משם אני זוכר בעיקר את העובדה שכל ערב שבו היה משחק – לא היו אירועים ביטחוניים, משני הצדדים, וה"טווסים" חזרו לבסיסם ללא פגע. אני זוכר זאת היטב כי תמיד התנדבתי לצאת לסיור הרגלי באותו ערב, שכן אין לי סבלנות של ממש לשבת 90 דקות ביותר ולראות "עשרים ושנים חוליגנים רודפים אחרי כדור" כלשונו של ליבוביץ (אם כי זה לא מדויק, ולהלן).

הפעם הראשונה הייתה בעת מלחמת לבנון הראשון עצמה, שהתרחשה תוך כדי המונדיאל. שידורים ישירים כמובן לא היו, ומידי כמה ימים הייתה מגיעה מ"הארץ" לאגם קרעון ניידת עם קלטות וידיאו כדי להקרין בפני הלוחמים משחק שכבר התקיים כמה ימים קודם. אינני יודע כיצד לכנות את מה שהתרחש, ולכן אשתמש במילה "סוריאליסטי". הימים היו ימים שלאחר קרב סולטן יעקב, ברגישות ביטחונית עצומה. מתוך רצון שלא לשמש כמטרות להתקפות טרור הייתה האפלה מוחלטת: נוריות מכשירי הקשר הזעירות הוצאו ממקומם כדי לא יופץ שום אור; חלק מהמפקדים נתנו הוראות לניתוק אורות אחוריים ואורות בלם של הטנק, כדי שהאדמימות שלהם לא תאפשר להפוך אותם למטרה, וכן על זה הדרך.

אבל... במרכז חניון הלילה עמדה הבידורית. מסך גדול. משחק מוקרן, כל הלוחמים סביבו. מספיק פגז מרגמה אחד כדי... קשה להסביר את זה, אך כך היה.

ואני ? בד בבד עם חוסר סבלנותי לשבת 90 דקות ולמעלה מכך ולראות משחק – אני מאוד אוהב כל כישרון אנושי, בכל תחום ובכל עניין: ממהלך בשחמט ועד קרמיקה סינית, מהתעמלות אומנותית ועד פענוח הגנום, וציור קיר ועד תוכנה מתוחכמת. לא צריך אותי כדי לקבוע שמשחק כדורגל ברמות הגבוהות האלה הוא פרי כישרון אנושי – בין הכישרון האנושי האישי של השחקנים, ובין הכישרון של ארגון משחק, ההגנה וההתקפה, של הצוות המקצועי. בעיקר אני אוהב לראות את הבקעת השערים, או אירועים דרמטיים אחרים.

וכאן נמצא לי מבוקשי. הלוא המשחק התקיים לפני כמה ימים, וכבר ידענו את התוצאה ואת הדקות שבהן הובקעו הגולים. בדקתי אפוא שהגול הובקע בדקה ה 57; הצפייה במשחק התחילה ב 20:46; חשבון פשוט הוא שבשעה 21:43 יהיה הגול. מתוך נימוס נבוא שתי דקות קודם. נראה את השער, ונשוב לעיסוקיי (ללמוד מספר לא היה אפשר...האפלה !). וכך עשיתי.

בגדוד לידינו, "הגדוד שכותר", הלוחמים האמיתיים של קרב סולטן יעקב, היו חיילים רבים ביינישי"ם, חלקם מישיבת הר עציון בה למדתי – מחזורים מתחתיי. גם הם הגיעו לראות את המשחק, ולאמתו של דבר לא היה משהו אחר לעשותו. כשהם הבחינו בדרך בה אני נוהג הם תקפו אותי בביקורת של אוהבי משחק: מה שאתה רואה זה לא כדורגל. כדורגל זה גם כל עשרות הדקות קודם, הניסיונות להבקיע, ההחמצות, העבירות, החילופין וכדו'. שם מתרחשת הדרמה האמיתית. אתה דומה לאוכל קצפת של עוגה בלעדיה; הגול הוא פרי מבנה שלם ומהלכים שלמים. לא בעיטה מסוימת לשער שהצליחה לעבור את השוער. הם טענו זאת בלהט, בעוצמה, ודבריהם הדהדו במחשבתי.

ואז נזכרתי. נזכרתי שכאברך בישיבה הייתה לנו שיחה עמוקה בשאלה הנצחית "למה ללמוד גמרא" ולא להתמקד בתלמוד התורה בשולחן ערוך ונושאי כליו, בשורה התחתונה, בעיצובה הסופי של ההלכה. ומה היו התשובות שלי אז ? חלק מהן היו: מה שאתם רואים בלימוד השורה התחתונה של ההלכה זה לא לימוד תורה. זה לימוד הלכה. לימוד התורה הוא גם כל עשרות הדקות קודם, הניסיונות לגבש את ההלכה, ההחמצות ושינוי העמדות, הקושיות והסתירות, החילופין (של גרסאות...). אתם דומים לאוכל קצפת של עוגה בלעדיה; ההלכה היא פרי מבנה שלם ומהלכים שלמים. לא ניסוח מסוים של שורה תחתונה שהצליחה להתגבש להיות ההלכה. טענתי זאת בלהט, בעוצמה, מתוך תקווה שהדברים יהדהדו במחשבתם....

הזכרתי להם את השיחה הזו.

צחקנו עמוקות.

ולעצם העניין,

זה לא רק חיוך.

המטרה שלנו בלימוד תורה אינה מסתפקת בידיעת ההלכה והשורה התחתונה.

אנו מבקשים להבין את התורה, להבין את ההלכה ואת כל מה שגיבש אותה בסופו של דבר.

ובשל כך אין אנו מסתפקים בשורה התחתונה בלבד, אלא לומדים את הכל - מהפסוק בתורה שבכתב ועד הסעיף האחרון בפרשני השולחן ערוך.

כל טוב