פריה ורביה

שלום וברכה

א. יש לכך כמה הסברים. אחד מהם הוא שביסודו של דבר ״פרו ורבו״ נאמר כברכה: ״ויברך אותם אלוהים ויאמר להם פרו ורבו…״. הוא הפך למצווה רק בעם ישראל, אולם ברכת פרו ורבו שייכת לעולם כולו.

ב. נישואין אינם רק לצורך קיום של פרו ורבו. הם מתוארים כבר בפרשת הבריאה ״על כן יעזוב…״ כיסוד הקיום. יש לכך הרבה מאוד השלכות, ואני מצרף חלק קטן מספרי ״בצלמו״ שמתייחס להיבט הזה:

ברית הנישואין

עזיבת איש את אביו ואת אמו אינה טעונה משמעות נגטיבית בלבד – העזיבה ,אלא גם ההתקשרות .זה הרווח שבין המילים "יעזוב איש את אביו ואת אמו" ,ובין המילים "ודבק באשתו" שעיקרו הוא הקשר המיני .במרווח הנושא נוצרת ונולדת ברית חדשה שבין איש ובין אישה – ברית הנישואין.

אמנם, אין אנו מוצאים מצווה להינשא ,ואין אנו מוצאים כי התורה מדברת על בסיס הקשר של נישואין .דברים ידועים אלה מהווים את מקור ההלכה כי אין מברכים על הנישואין ברכה רגילה:

...ונ"ל כי ברכה זו אינה ברכה לעשיית המצווה כי פריה ורביה היינו קיום המצווה ,ואם לקח פלגש וקיים פריה ורביה אינו מחויב לקדש אישה ,וכן הנושא זקנה איילונית או עקרה וכן סריס חמה שנשא מברכין ברכת חתנים ,ואין חיוב במצווה זו שאין בה קיום מצות פריה ורביה ,והלכך לא נתקנה ברכה במצווה זו .אף בנושא אישה לשם פריה ורביה כיון )שאי( אפשר לקיים מצות פריה ורביה בלא קידושין.. .וברכה זו נתקנה לתת שבח להקבה אשר קדשנו במצוותיו והבדילנו מן העמים וצוונו לקדש אישה מותרת לנו ולא אחת מן העריות.. .)ראש כתובות א ,יב(.

נעיצת יסוד הנישואין כדרך ההתקשרות בין איש ובין אישה עומדת אף היא כיסוד על הלכתי המרחף על פני ההלכה כולה .לא העניין הפורמלי של פרו ורבו או שאלת איסור "לא תהיה קדשה" עומדים במוקד החובה להינשא .דווקא אלה הם קלים יחסית ,וניתנים לפתרון הלכתי מניח את הדעת .יסוד

הנישואין נעוץ כבר בסיפור גן עדן .הדביקות באשתו המתוארת בפסוק אותו אנו לומדים כעת היא ברית הנישואין הנכרתת בין בני הזוג.

שתי השלכות מעשיות נובעות מהכרה זו .ראשית – העמדה הקדם-הלכתית שאין אנו מודדים את שאלת הנישואין בשאלת תועלתה ההלכתית .היו שהציעו כי אין אנו נוהגים נכונה בשעה שאנו מבקשים כי כל עם ישראל ,על אלה שאינם נאמנים לתורה ולמצוות ,יקימו בית כדת משה וישראל .נכון יותר דווקא להימנע ממשימה זו ,ועל ידי כך תיפתרנה בעיות רבות: כל בעיית העגינות תרד מעל הפרק ,כל שאלת הממזרות והניאוף של אשת איש לא תהיה קיימת ,הרבה צער ייעלם מהעולם ,ואף אהבת התורה בשל הרשות לכל איש לעשות כרצונו תיפתח למרחבים אחרים .היו שהפליגו ואמרו כי אולי טוב לעקור את נושא הנישואין מהשורש ,ואז גם הנאמנים לתורה ולמצוות לא ימצאו את עצמם בטרגדיות הנגרמות לעתים מכוחה של ההלכה ,כגון עגינות .ויש הסוברים עמדת ביניים כי חובה אמנם להקים בית כדת משה וישראל ,אולם כבר מראשיתו ניתן להקימו עם אפשרות פירוק על תנאי ,כגון קידושין על תנאי שאם אחד מבני הזוג לא ישוב לביתו תוך תקופה מסוימת של חיי אישות כמה חודשים יופקעו הקידושין מכוח אי התקיימות התנאי וכדו' .הצד השווה שבכל אלה הוא שהעמדה כלפי הנישואין נבחנת לאור שיקול הדעת ההלכתי והפרקטי ,וכיוון שחיים משותפים שבין בני זוג פנויים אינם חמורים באותהמידה של ניאוף ,עגינות וממזרות - טוב לבחור בהם כאפשרות הפחות רעה.

ברם ,עמדה זו אינה יורדת לעומקה של תורה כפי שבאה לידי ביטוי בחיי הקהילות לאורך ימי האומה הישראלית .אין זה נכון למדוד את עניין הנישואין בשאלה המשפטית ההלכתית .כבר מתחילת הבריאה אנו מדברים על דביקות באשתו ,ודביקות זו היא שורש מעמד הנישואין .התורה קובעת כי חיים משותפים מבוססים על חיים של דביקות מוחלטת המתרחשת בין בני הזוג .גם אם דביקות זו מעלה שאלות הלכתיות ,גם אם היא עלולה לגרום טרגדיות ,וגם אם היא מזיקה מבחינה הלכתית משפחתית – יסוד קדושת הקשר בין איש ובין אשתו מבוסס עליה .כל מעמד אחר ,ובראשו מעמד הפילגש ,מאפשר אולי קשר משני בין איש ובין אישה ,שב"ה נעקר מן היסוד בתולדות האומה הישראלית ,אולם לעולם אינו הקשר העיקרי ,ולעולם לא היה הבסיס היסודי להתקשרות שבין איש ואישה .עמדת המוצא היא כי הקשר בין איש ובין אישה צריך שיהא מושתת על הנישואין הדביקותיים ביניהם ,וכל עניין אחר יונק מעמדת מוצא זו .על כן אנו מבקשים כי האומה הישראלית כולה תקים

את ביתה על יסוד קדושת חיי המשפחה הישראליים ,ועל כן נדחות ההצעות השונות למעט בטרגדיות על ידי בניין רעוע מלכתחילה של הנישואין .בנייה רעועה זו היא הטרגדיה היותר גדולה – הן כלפי השותפים בחיי המשפחה והן כלפי מה שאנו מבקשים לבשר בעולם על ענייני המשפחה והקדושה.

מכאן ששומה עלינו לשרש את אחת השגיאות הנפוצות בשעה שעוסקים במבנה המשפחה בישראל .התפיסה המקובלת השגויה היא שאיסור הניאוף מוטל על האישה בלבד ,ואילו הגבר חייב להימנע רק מניאוף אסור ,כגון עם אשת איש או קרובת משפחה ,אולם עם פנויה – מותר לו .לא זו בלבד ,אלא

שהעובדה שעל פי דיני תורה רשאי הגבר לשאת יותר מאישה אחת ואף לקיים יחסי אישות ברמות אחרות של מחויבות כמו פילגשות ,אך מעצימה את התפיסה הזו .חיזוק נוסף לטענה זו ניתן למצוא בסנקציות המוטלות על הנואף והנואפת – בעוד שאישה נואפת נענשת בכל חומרת הדין ,ולא זו בלבד

אלא שילדיה ממזרים והיא הורסת את יכולתם העתידית לבוא בקהל ,לא מוטלות סנקציות של ממש על האיש אלא אם כן חטא הוא בעריות ממש .לפיכך ,יש הנוהגים סלחנות בעצמם בשעה שהם מפירים את ברית הנאמנות המוחלטת שבין איש ובין אשתו.

טענה שגויה זו נובעת מההנחה כי הנורמות החיוניות בעולמה של תורה נמדדות לאור האסור והמותר המשפטיים ולאור הסנקציות המוטלות על עובר העבירה .אולם מדובר בשגיאה כפולה .אין זה נכון כי הסנקציות מהוות עדות למשקל האמיתי של הסטייה מדרך הישר .על חלק מהעבירות

החמורות ביותר אין למעשה עונש בבית הדין .דוגמה לדבר: הרמב"ם קובע להלכה כי אין חמור מעבירת לשון הרע: "אמרו חכמים: שלש עבירות נפרעין מן האדם בעולם הזה ,ואין לו חלק לעולם הבא: עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים ,ולשון הרע כנגד כולם" )הלכות דעות ז ,ג( .קביעה זו אינה נסתרת מהעובדה שאין סנקציה בבית דין על לשון הרע ועל הלבנת פנים ,בשל העובדה שהן "לאו שאין בו מעשה" ועל כן מונעים עצמם בתי הדין מלפעול .אמנם ,תקנות מאוחרות יותר אפשרו סנקציה מסוימת: "...דמשמע דלא חייבה תורה אלא על בשת גופו אבל בשת דברים או רקק על בגדו פטור .ורב שרירא ז"ל כתב דאף על בשת דברים מנדים אותו עד שיפייסנו כראוי לפי כבודו ומסתברא דיותר בושת בדברים מבושת של חבלה דאין דבר גדול כלשון הרע ודיבה שאדם מוציא על חברו" )רא"ש בבא קמא ח ,טו( . אולם עובדה היא שמן התורה אין קשר בין עוצמת העבירה לבין סנקציה.__