שאלה
שלום כבוד הרב,
תמיד הרגשתי קרוב לבורא עולם, נהגתי ועדיין נוהג לקרוא פרקי תהילים מדי פעם וכשיוצא לי להקשיב לדברי תורה באירועים מסוימים(בין אם מצערים כמו אזכרות או בין אם שמחים כמו חגים במידה ומתארחים בבית דתי)אני אכן מקשיב. אבל אף פעם לא היה לי רצון באמת ללמוד תורה, לפחות לא בתור משהו קבוע.
היום הציע לי בחור דתי שאני מכיר, ואחד האנשים הכי טהורים שיצא לי לפגוש, לבוא להקשיב לדברי תורה אך דחיתי את בקשתו. אמנם אני כן סובל מחרדה חברתית וקהל חדש קשה לי, אבל גם לא היה בי דחף ללכת. כן הרגשתי רע כי הוא נתן לי הרגשה שהוא קצת התאכזב.
מצד אחד אני מרגיש קרוב לבורא עולם, מצד שני אני חושב שההשקפה שלי טיפה שונה מהנורמה ואין בי את הדחף הזה ללמוד תורה בכדי להתקרב לבורא עולם יותר, אני כבר מרגיש קרוב והאמונה שלי חוותה משברים אך היא טמועה בי כל כך שהיא תמיד ניצחה. אבל אני מרגיש כאילו זה קצת לא בסדר להביע חוסר עניין בלימודי תורה\להקשיב לדברי תורה בגלל האמונה שלי, בגלל שאני מרגיש קרוב לבורא עולם, וההרגשה הזו גורמת לי לפקפק בעצמי בתור בן אדם.
תשובה
שלום וברכה
האם אני יכול לפתוח בפניך עצה אחרת ?
לתת אמון בעצמך.
יש נתיבים רבים לריבונו של עולם. אם זה הנתיב שלך – קבל אותו.
וקודם כל התקדם באותם דברים שכן קושרים אותך לריבונו של עולם.
תהא זו אמירת תהילים; יהיו אלה מעשים טובים וישרים; תהיה זו הכנסת אורחים או הליכה בדרכה של רבקה אמנו "שתה אדוני כדי לפניך".
ולא לעסוק בהשוואה לאחרים.
ואז אפשר, שדווקא כשתשחרר מהלחץ שיש דרך אחת נכונה בלבד – תוכל למצוא גם את מקומו של לימוד תורה המיוחד לך.
האם אתה יכול ללכת בדרך זו ?
כל טוב ובהצלחה