למה קשה לי להתפלל? זה מתסכל ומעציב אותי

שלום לך רותם,

אני קוראת את הדברים שכתבת וליבי מתרחב. מכמה סיבות. קודם כל, את כזאת מקסימה. כזאת רוצה להמשיך להתפלל ולהיות מחוברת. שתדעי לך שזה לא מובן מאליו בכלל. הרצון העמוק ליצור קשר עם בורא העולם. לפנות אליו, לספר לו, לתת לו מקום בחיים שלך. והרי לזה נועדה התפילה. כך שגם אם בפועל את לא מצליחה להתפלל כמו שאת מצפה מעצמך, ונמשיך לדבר על זה תכף, שימי לב שאת העיקר את עושה – את רוצה קשר ומייחלת לזה, וזה מקסים. הסיבה השניה היא שאת מרשימה בכך שאת פונה לעזרה. יש לרצות, ויש לרצות כל-כך, עד כדי כך שמחפשים פתרון ומבקשים עזרה. הרצון שלך גדול והמוטיבציה שלך גדולה, אז גם אם זו תקופה קשה, יש תקווה.

את מתארת במכתב המיוחד שלך תקופה בה היית מתפללת שלוש תפילות ביום, קוראת תהילים ואת פרשת השבוע. וואוו. זה המון. את יודעת, רוב האנשים בעולם לא מסוגלים לכל כך הרבה בכל יום. זאת הסיבה שגברים שמצווים בכך (בתפילות, לא בתהילים) נזקקים למסגרת שתעזור להם לעשות את זה – הם מתכנסים בכל יום בבית הכנסת, מתפללים יחד עם חזן – וככה הם לא לבד בזה. כנשים, זה כבר קשה יותר. גם אנחנו לא מחויבות וגם אין לנו מעטפת חברתית שתעזור בכך. מה שאני מנסה לומר, זה שלפעמים התנאים יכולים להשפיע על המוטיבציה והאנרגיה לתפילה. תחשבי כמה אנרגיה את צריכה לגייס בכל פעם שאת עומדת לתפילה לבד – כשכל הסביבה שלך לא עושה את זה.

בנוסף לכל זה, אני לא יכולה שלא לשים לב תוך כדי קריאה, כמה את דורשת מעצמך וכמה מתסכל אותך כשאת לא עומדת בזה. את יודעת, אנחנו בני אדם. כבני אדם יש לנו משאבים מוגבלים ולא תמיד אנחנו מצליחים לעשות את כל מה שאנחנו רוצים. ולפעמים אנחנו יכולים, אבל לא מיד. למשל, אני יכולה מאוד לרצות לרוץ קילומטר בלי להתנשף בכלל – ואולי אני יכולה לעשות את זה, אבל לא עכשיו ולא מיד. זה דורש אימון. בתחילה ארוץ מאה מטר. אחרי שארוץ מספיק פעמים מאה מטר בלי להתנשף – אוסיף עוד מאה מטר וכן הלאה. כדי להגיע להישג, יש צורך באימון.

אולי עכשיו זאת תקופה שקשה לך להתפלל כמו שהיית רגילה ואם את רוצה את זה מאוד, אולי שווה להתחיל במנות קטנות שיפתחו את הלב. מנות שיהיו קלות לך ויעשו לך טוב. אם טוב לך לומר בבוקר "מודה אני", אז תגידי. אם טוב לך לומר "שמע ישראל", אז תגידי. לא חייב להצליח הכל בבת אחת מההתחלה. זה הרבה. את יכולה לנסות להתחיל במנות קטנות שיעשו לך טוב ויגדילו לך את החשק לעוד. אם תכפי על עצמך כל הזמן לרוץ קילומטר בלי שאת מוכנה – התוצאה תהיה דחייה ושנאה לכל מה שקשור בריצה. כך גם בתפילה. תפילה היא עבודה שבלב והיא יכולה להגיע כביטוי למה שאת מרגישה בפנים. כשאת מרגישה שאת מסוגלת לומר תודה, תגידי. כשאת מרגישה שאת מסוגלת ורוצה לברך – תברכי. לאט לאט ובהתאם למה שאת מרגישה. אני חושבת שזאת הדרך הבטוחה ביותר (גם אם היא קצת איטית) להשיג את המטרה שאת מבקשת להשיג.

דבר נוסף שכתבת שחשוב לי להתייחס אליו, הוא שאת מצטערת על כך שאת מצערת את הקב"ה שביקש ממנו להתפלל – כשאת לא מצליחה לעשות את זה. את יודעת, הקב"ה יודע הכל. הוא נתן לך את נסיבות החיים שלך, את התנאים שבהם גדלת והפכו אותך למי שאת ונתנו לך את האופי שלך, הוא יודע מה את מרגישה וחושבת – בקיצור יודע הכל. הוא רואה כמה את רוצה, כמה את משתדלת – וזה הכל. גם אם בתוצאה את לא מצליחה, הוא יודע איפה הלב שלך נמצא. אני בטוחה שהוא לא כועס ולא מצטער – כי הלב שלך לגמרי כאן. ועם קצת מאמץ לאט לאט, תוכלי לחזור להתפלל ולהביא את הרצון שלך לידי ביטוי. אז אם הוא לא כועס ולא מצטער, למה שתתעצבני?

לסיכום יקרה, תנסי לזכור את העיקר – שהלב שלך כאן, שאת רוצה, משתדל ומתאמצת וכדי שזה יביא פירות, זה חייב להיות נעים לך ולא באופן כפוי. תזכרי כמה הקב"ה אוהב אותך וסבלני לתהליכים שלך – ואם הוא סבלן, אז אולי כדאי שגם את. תזכרי גם, שכדי להשיג משהו, צריך לרכוש אותו בשלבים, לאט לאט בצורה שמתאימה לנו ולא בבת אחת. כי אז זה לא מחזיק וזה רק מעורר רגשות של דחיה. ותזכרי גם שאולי שווה לך לחשוב איך לבנות סביבה שתתאים לך ותאפשר לך לעשות את זה בכיף – כמו שלגברים שמחויבים יש מעטפת של בית כנסת. תזכרי שאת מדהימה ושהשאיפות שלך גדולות ושאת בטוח עושה נחת לקב"ה.

המון הצלחה בהמשך, ואת מוזמנת בשמחה לפנות אלינו עוד לכל דבר – בכתב או בטלפון. המספר שלנו: כוכבית 8298, והווטסאפ: 052-468-3927. מוזמנת!

בברכה,

סיגל