שאלה
שלום כבוד הרב.
לאחרונה התפללתי על שני חולי סרטן שיבריאו ושניהם נפטרו ל"ע. אני לומד בישיבת הסדר ויודע כמה הברים לגבי תפילה, ואני מבין אותם מתקבלים על דעתי. בעיקר אני מבין שעיקר העבודה של עם ישראל וגם עיקר השכר ועונש הוא במישור הכלל ולא במישור הפרט, ובעיקר אני מבין שדרכי ה' נסתרות מאיתנו.
אך עם כל זה, איך אפשר שתהיה לי מוטיבציה להתפלל על חולים בעתיד? איך אפשר שתהיה לי אמונה הכוחה של התפילה אם אני רואה שלאו דווקא חולים שמתפללים עליהם מתרפאים יותר?
תשובה
בס"ד
זה באמת מאוד מתסכל. וזה בדיוק מה שאמרו חכמינו ז"ל כי מיום שנחרב בית המקדש יש מחיצה של ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים. ועל זה אתה כנראה מדבר.
המזל שלנו שלפעמים אנחנו מתפללים וכן נענים. וזה כנראה איזה סדק בחומת הברזל הנוראה הזו.
לפעמים אנו בוכים באמת וזה שובר את המחיצה. לפעמים צירוף של תפילות רבים מביא את הישועה. העיקר שאלוקים קרוב אלינו בשעות מיוחדות.
למעשה - צריך לבדוק מה היה מעכב לתפילתך. לפעמים זה משהו חיצוני ולפעמים משהו פנימי ולפעמים רק בגלל שלא התפללת בדמעות הלב. בכל מקרה הפסוק נשאר על עומדו:
"כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּידֹוָד אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו".
בהצלחה