שאלה
יש נוהגים לאחר החגים להתענות בה"ב מראש חודש חשון ואילך.
האם יש חיוב בזה והאם מותר לאדם לקבל על עצמו חומרות?
תשובה
בשו"ע או"ח תצ"ב הוזכר מנהג זה "יש נוהגים להתענות שני וחמישי ושני אחר הפסח, וכן אחר חג סוכות". והוסיף על כך הרמ"א "ובאשכנז וצרפת נהגו להתענות" - ואין לשנות, ונוהגים שבשבת לפני ר"ח מברכים את מי שמתענה וכתבו פוסקים שאם ענה אמן למי שברך זה, כאילו קיבל עליו תענית לשלשה ימים מתוך בה"ב ואין צורך לקבל תענית פעם נוספת לפני המנחה (ראה משנב"ר תצ"ה), אך בכף החיים נפסקה ההלכה שאין ענית האמן כשלעצמו מחייבת אלא צריך קבלה נוספת.
ובני עדות המזרח לא נהגו בחומרה של תענית זו ובדורנו בודאי אין אדם צריך להחמיר על עצמו חומרות אלו אם אין בני עדתו נוהגים בה.
ובגמרא תענית י"א: אמרו שבן תורה שמתענה ומבטל תורה לא טוב עושה (ראה בשו"ע או"ח תקע"א וגם ביו"ד י"ז)
אבל מאחר והמקור למנהג זה הוא מדברי איוב וכלשון המנב"ר "וחוששין שמא מתוך משתה ושמחה באו לידי עבירה כמו שמצינו באיוב שהביא קרבנות והתענה במקום קרבן" (שם סק"א) טוב שיעשה כל אחד ואחד חשבון נפש אם טעה ונכשל חלילה במחשבה בדיבור- ומעשה ויתודה על העבר ויקבל על העתיד.
וככלל לגבי החומרות לבני תורה יש לבאר, כל חומרא שלא גורמת לביטול תורה יעשה אותה, וכן כל הומרה שהיא בגדר סייג.
ולמשל מי שנכשל בשגגה בהדלקת חשמל בשבת יעשה סייג לעצמו ולפחות בתקופה מסוימת יכסה כפתורי החשמל שבביתו בכיסוי מיוחד לשבת וגם ילך לרב לקבל תיקון העוון כמו שכתב הרמ"א בשו"ע של"צ סכ"ו או"ח.
וצריך להזהר ולדעת שכל הסייגים הם סייגים שלו או של חז"ל, סייגים הם ולא תורה!
ולכן גם נענש אדם הראשון שאמר שאסור לגעת ולא אמר שזו חומרא אלא צווי ולכן נענש.
ושוב סייגים הגודרים את האדם מעשיית עבירה טובים הם וידע שאינם דין תורה אלא סייג.