שאלה
מה צריכה להיות כוונת האדם בעשיית מצוות?
תשובה
על הפסוק "והייתם לי קדושים ... ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי" (ויקרא כ,כו) הביא רש"י את דברי ר' אלעזר בן עזריה: "שלא יאמר אדם נפשי קצה בבשר חזיר, אי אפשי ללבוש כלאיים; אבל יאמר: אפשי, ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי."
האם גם באיסורים אחרים, כגון "לא תלך רכיל בעמך" או "לא תשנא את אחיך בלבבך", מותר לרצות בלב ללכת רכיל או לשנוא, ולהימנע מכך רק משום ציוויה של התורה?
הרמב"ם הבחין בזאת בין מצוות שהן בגדר חוקים, לבין מצוות הנוגעות למידות, לתכונות וליחסים שבין אדם לחברו. את החוקים חייב אדם לקיים בגלל ציוויו של הקב"ה ולא בגלל נטיות נפשיות משלו. ולכן, אסור לסלוד מדברים שבאופן טבעי היתה נפש האדם מחמדתם. הסיבה היחידה להימנעות מאותם דברים צריכה להיות הפקודה האלוקית. אולם בעניני מידות ומוסר - עצם הרצון לעשות את המעשה האסור מראה על תכונה נפשית פגומה, וצריך גם לסלוד מהמעשים האסורים.
ואעפ"כ, ההימנעות מהמעשה האסור או ביצוע המצוה - גם אם ענינם הוא מידות ומוסר - צריכים לבא מפני שה' ציווה, ולא מחמת נטיית הנפש. למשל: אם רואה עני, לא יעניק לו צדקה משום רחמנות על העני, אלא מפני שכך ציווה הקב"ה.
דומה שהאבחנה בין החוקים לבין דרישות המוסר הן, שדרישות המוסר שומרות על צלם האנוש, אבל החוקים - כגון, ההתרחקות ממאכולות אסורים - מעלים את האדם לדרגה גבוהה יותר, למדרגה של קדושה, וכלשון הרמב"ם: "וכל הנזהר בדברים אלו מביא קדושה וטהרה יתירה לנפשו, וממרק נפשו לשם הקב"ה, שנאמר והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני" (רמב"ם הל' מאכלות אסורות יז,לב).