קבלה כפסיקה

מצרף לך מאמר על נושא זה.
ומסקנתו בסופו שאין היום קהילה או עדה שלא פוסקת על פי הקבלה. ואין היום קהילה או עדה שבכל פסיקותיה הולכת על פי הקבלה.
גם פוסקי הקבלה המובהקים ידעו כי יש יחידים שמסוגלים ליותר ויש זמן שהציבור מסוגל ליותר ושילבו בהלכותיהם לציבור עוד משהו מהקבלה.
החכמה הגדולה של הבן איש חי היתה למצוא את האיזון והדרך הנכונה לשילוב החכם והעדין.


----------
בס"ד

פסיקה על פי הקבלה

"את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם …קול גדול ולא יסף".
וברש"י הסביר ב' פירושים. א] מתרגמינן "ולא פסק" כי קולו חזק וקיים לעולם. ב] דבר אחר "ולא יסף" לא הוסיף להראות באותו פומבי".
הרבה הלכות שנוהגים בהם היום מקורם בזוהר הקדוש, בדברי האר"י ז"ל והמקובלים. הלכות אלו הם בדרך כלל נחלה של הציבור כולו ויש רק של רובו. יש מהלכות אלו שנהגו כך בכל מקום, ויש שהתקבלו רק בארץ ישראל וכמו שכתב הגאון החסיד השל"ה ז"ל (במסכת חולין דף קיב עמוד ב) ד"אנחנו יושבי ארץ ישראל - נמשכים אחר קבלת הזוהר הקדוש".
כלל זה שכתבו השל"ה נמשך גם להלכות אחרות שלא נהגו בהם בזמן שכתב השל"ה את דבריו. ומאז העליה הגדולה לארץ ישראל אנו רואים מנהגים רבים שנמשכים למנהגי הזוהר והמקובלים. כמו בענין הנחת תפילין בחול המועד ועוד.
יסוד נוסף המופיע בהרבה מקומות בזוהר ובספרי התיקונים הוא כי בעקבתא דמשיחא "תרבה הדעת". וכמו שכתב מהרח"ו בהקדמת עץ חיים משם הזוהר פרשת וירא "וכד יהא קריב ליומי משיחיא אפילו הני רביי דעלמא זמינין לאשכחא רזין טמירין דחכמתא". ובתיקונים "דבדרא בתראה בסוף יומיא יתפרנסון מהאי חיבורא". שבדור אחרון יתגלו סודות הזוהר ויתוסף בלימוד הפנימיות אפילו אצל צעירי ישראל. ועיין בשם הגדולים להחיד"א בערך גדולים על רבנו אלעזר בעל ספר הרוקח: "ורק בדורינו אלו לקראת הגאולה הקרובה נתגלה אור הזוהר להגן על הדורות. ואם נזכה להתעסק בסתרי תורה כדת מה לעשות, בזכות זה תפרה ישע ישועת ישראל". ולימוד זה מוסיף גם תוספת קדושה והתנהגות על פי הזוהר הקדוש וחכמת הקבלה.
יסוד גדול שקבע מרן רבי יוסף קארו זצוק"ל בספרו הב"י (בסימנים לא נט ועוד) שבכל מקום שלא נתבאר בגמרא במפורש נגד הזוהר - הולכים כמו הזוהר, אף כנגד הפוסקים. יסוד זה הורחב על ידי החיד"א, "בן איש חי" ו"כף החיים" גם על מקומות נוספים.
גם הב"י בעצמו נהג בענין ברכת "הנותן ליעף כח" כדעת האר"י ז"ל. וכמובא בשו"ת טוב עין סימן ז שהביא דברי הכנה"ג סימן מ"ו שכתב כי העיד ת"ח אחד מארץ הצבי ששמע שמרן חזר בו בסוף ימיו והיה אומר ברכת "הנותן ליעף כח" בשם ומלכות על פי הקבלה. ודחה הכנה"ג דבריו. וכתב החיד"א "ואני בעניי אומר כי רבינו האר"י זצ"ל, כל הנפלאות אשר גילה היה בכ"ב חדשים. והיו תלמידיו מעלימין דבריו ובסתום חכמה. ומרן ושאר הרבנים לא ידעו אחד ממאה מגדולתו. והן בעון נח נפשיה דרב האר"י ז"ל בימי מרן. ויתכן שאח"כ ידע מרן מתלמידי האר"י ז"ל שכך היה אומר וחזר בו. והיינו כמו שכתבתי ש"אלו בעלי נסחא האחרת ידעו דברי רבינו האר"י ז"ל - היו חוזרים בהם".
וכדברי החיד"א אלו נהגו כולם בענין זה. וכן בענינים אחרים הקשורים לפסיקת הזוהר הקדוש.
ועל מה שכתב החיד"א שמרן ושאר הרבנים לא ידעו אחד ממאה מגדולתו של האר"י ז"ל ראוי להביא דברי "עמק המלך" (בהקדמה שלישית פו דף יט ע"א), מהו אותו אחד ממאה.
שם מביא עמק המלך עדות של מוהר"ר שלמה שלומיל ששמע מאלמנתו של מרן הבית יוסף. שמרן הבית יוסף היה לו בן נחמד ושידך אותו עם ביתו של הרב ז"ל. והלך מרן הבית יוסף עם בנו לסעודת אירוסין בביתו של הרב ז"ל. כיון שחזר מרן הבית יוסף לביתו אמר לאשתו: "מה אומר לך ומה אספר לך מהרזים וטעמי התורה והמצוות. כמה ידיעה הרווחתי עתה בזאת הסעודה מהפה הקדוש של מוהר"ר יצחק אשכנזי ז"ל. אי אפשר לו לאדם בשר ודם להשיג בשכלו מה שיודע הוא. והיאך הוא כח ביד שום מלאך לידע מה שיודע הוא. אין זה כי אם נשמה אחת מהנביאים הראשונים, שאפילו תנא אחד לא היה יכול לומר מה שאמר הוא. אבל אני מפחד עליו מאוד בעוונות הדור הגרוע הזה שאינם יכולים לסבול רוב קדושתו שיוקח ויאבד מהם בקיצור ימים ושנים.
* * *
במאמר זה ניתן לראות כמה הלכות שנהגו בהם כזוהר. נראה כמה הלכות מהזוהר שהשפיעו על פסיקת הלכה. ונראה מגמה של התחזקות בפסיקה על פי הזוהר וחכמי הקבלה.
יסוד הענין הוא על פי מה שנאמר אחרי מתן תורה לישראל: "את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם …קול גדול ולא יסף". ומסביר רש"י שם שקול ה' לא פסק, כי הוא חזק וקיים לעולם. רק שאחרי מתן תורה לא המשיך קול זה בגלוי כמו קודם, ולא הוסיף להראות באותו פומבי. וכן מסביר הרמב"ן: שעל דרך הפשט "ולא יסף" - להיות עוד גדול כמוהו. ועל דרך האמת יאמר כי כל הדברים האלה שמעו קול גדול, ולא יסף להשמיע אל כל קהלכם אלא קול אחד, כי אותו קול בלבד השיגו הם.
קול ה' ממשיך להדריך אותנו, אך לא בפומבי. זאת היא הנבואה שיש אצל נביאי ישראל ואצל עוד כפלים נביאים כיוצאי מצרים. זאת רוח הקודש ה' שהיתה בבית המדרש של חכמי ישראל. זה אלוקים הנצב בעדת אל. וזאת חכמה של חכמי ישראל. על זה אנו אומרים יום יום בתפילה: "ואני זאת בריתי אותם אמר ה' רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך, אמר ה', מעתה ועד עולם".
על זה כתב הרמ"א עליהם כי "דברי הזוהר נתנו מסיני" (תוה"ע ח"ב פ"א). כי התורה היא גם פשט וגם קבלה וסוד. ה"פשט" התפשט בציבור ואילו הקבלה היא לפי מעלת הדור, יש דברים שהציבור יכול לקבלם ויש שעדיין לא. יש הלכות רבות שהתקבלו בכל הציבור, יש התקבלו בחלקם, ויש שעדיין לא התקבלו אלא רק לנשמות גבוהות מיוחדות. וגם ההלכות שלא התקבלו עדיין בין הציבור השפיעו על פסיקת ההלכה.
"לא בשמים היא"
יש שואלים על כלל זה שקבע מרן, והמשיכוהו פוסקים נוספים איך ניתן לפסוק על פי הזוהר והמקובלים הרי "לא בשמים היא". ואיך ניתן לפסוק על פי גילוי אליהו ורוח הקודש, הרי גם נביא לא יכול לחדש דבר ולפסוק על פי נבואתו?
ועוד שאלו איך פסקו הלכה כבית הלל על פי בת קול, הלא אין משגיחים בבת קול? והרי בכל מקום כתוב שהלכה כבית הלל בגלל בת הקול. (עיין תוס' יבמות מז וכ"מ בהלכות יסודי התורה ושם הגדולים על שו"ת מן השמים).
ועוד שאלו על הגמרא שאומרת כי המן שהיה יורד עומר לגולגולת היה מודיע במדויק למשה ולישראל מי גנב עבד ממי, ואשה מעוברת שילדה האם זה בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון. לפי כמות העומר שהיה יורד בפתח האהל. ואיך פסק משה רבינו על פי המן?
ועוד שאלו, איך טיהר רשב"י על פי נס בית הקברות בטבריה? כמבואר בגמרא במסכת שבת.
ומכיון שגם לנביא עצמו אסור לו לפסוק על פי נבואתו וח"ו "חייב מיתה" אם פסק על פי נבואה. איך רשב"י והאר"י ז"ל פסקו הלכות והסבירו אותם על פי הסוד?
ומחמת קושי ותוקף השאלות צריך להבין שאין כאן שאלה כלל. אלא שיסוד הענין הוא אחר. והוא שכל הנפסק בזוהר ובדברי האר"י ז"ל נפסק על ידי גדולי הלכה שידם רב להם בתורת הנגלה. ומי לנו גדול מהרשב"י שמתורתו אנו חיים. ועל גדולתו של האר"י זל בפשט ובתורת הנגלה אפשר ללמוד ממה שכתב המהרח"ו ז"ל על האר"י ז"ל "שהיה מעיין ששה פירושים של פשט בהלכה ופירוש שביעי על דרך הסוד (שער רוח הקודש י"א:).
וברור שגדולי עולם אלו פסקו דבריהם על פי חכמתם בתורת הנגלה, וכוחם ברוח הקודש סייע להם להעמיד הלכה על בוריה. וכמו שסייע לכל חכמי ישראל מאז ומעולם.
* * *
דוגמא לכך הוא מה שמובא בדברי המקובלים להפסיק שצריך להפסיק עשרים וארבע שעות בין בשר לחלב, והאר"י החמיר על עצמו שאם אכל חלב לא יאכל בשר עד הסעודה הבאה. דבר זה התקבל רק בין יחידי סגולה. ואעפ"כ אנו רואים שהחמירו חז"ל מאוד בכל דיני בשר וחלב יותר מהנראה שצריך על פי הפשט, והתקבלו דבריהם בציבור, כנראה בהשפעת הקבלה.
שהרי בתורה כתוב "לא תבשל גדי בחלב אימו", והגמרא אומרת שמדין תורה אפילו אם שרו חלב עם הבשר כל היום - מותר באכילה כיון שאינו מבושל. וחכמינו אסרו זאת. כמו כן מהתורה מותרים חיה ועוף באכילה עם חלב - וחכמים אסרו. מהתורה מותר לאכול בשר עם חלב בלי בישול - וחכמים אסרו. על אחת כמה וכמה שהאוכל בשר, יכול מדין תורה לאכול אחריו מיד חלב. ובשו"ע ורמ"א כתבו שצריך להפסיק ביניהם שש שעות. מדוע חומרא על חומרא כל כך גדולה?
לפי הפשט, הסיבה היא שמצינו בחלב ובשר חומרה מיוחדת "איסור בישול" ו"איסור הנאה". והזוהר הסביר את הענין כי "בשר" זה – דין, ו"חלב" זה - רחמים. ועירבוב בניהם מערבב שתי מידות שונות ומסכן את עצמו כדלקמן. ומכוין שראינו לתורה ואח"כ לזוהר שהחמירו בכך מאוד התקבל בציבור להרחיק הרחק כמטחוי קשת.
וכתב בב"י אוה"ח סימן קעג: ויש מחמירין על עצמם שלא לאכול בשר אחר גבינה בסעודה אחת מפני שכתוב בספר הזוהר פרשת משפטים (קכה.) וז"ל: אשכחן דכל מאן דאכיל האי מיכלא כחדא או בשעתא חדא או בסעודתא חדא, ארבעין יומין אתחזיא גדיא מקלסא בקלפוי לגבי אינון דלעילא. וסייעתא מסאבא מתקרבין בהדיה. וגרים לאתערא דינין בעלמא, דינין דלא קדישין. ואי אוליד בר באינון יומין אוזפין ליה נשמתא מסטרא אחרא דלא איהי קדישא. עכ"ל.
וכבר כתב המרדכי (חולין סי' תרפז) שמהר"מ (תשובות דפוס פראג סי' תרטו) היה נוהג שלא לאכול בשר בהמה וחיה אחר גבינה לפי שפעם אחת מסעודה לסעודה מצא גבינה בין שיניו, גזר להחמיר על עצמו. ואין זה כחולק על התלמוד ולא כמוסיף שהוא גורע, דהא חזינא פרק כל הבשר אנא להא מילתא כחלא בר חמרא וכו'. וכל חד מצי לאחמורי אנפשיה לעשות משמרת. ובעוף אני מיקל כיון דגבינה ועוף נאכלין באפיקורן ע"כ.
ומסכם הב"י: והא ודאי שהוא ז"ל לא ראה ספר הזוהר ואפילו הכי היה מחמיר על עצמו משום מעשה שהיה, ואע"פ שהיה מיקל בעוף היינו לפי שלא ראה ספר הזוהר. אבל אנו שזכינו לראותו, טוב ונכון להחמיר אפילו בבשר עוף.
הלכה זו היא דוגמא לצורה שבה משפיע הזוהר על פסיקת ההלכה, על החומרה שבה מתיחסים לדברים. ועל הדרך שבה מתקבלים הדברים למעשה.
נטילת ידים
בשולחן ערוך אורח חיים סימן ד סעיף ב כתוב: ידקדק לערות עליהן מים ג"פ, להעביר רוח רעה ששורה עליהן. ובב"י שם כתב: וכן כתוב בספר הזוהר פרשת וישב (קפד:) על פסוק (בראשית לז יז) ויאמר האיש נסעו מזה. ועוד כתובים שם בנטילת ידים שחרית חידושין שאינם נמצאים בפוסקים וזה לשונו:
רבי שמעון פתח ארחץ בנקיון כפי וכו' תא חזי רזא דמלתא הכא דלית בר נש בעלמא דלא טעים טעמא דמותא בליליא ורוחא מסאבא שריא על ההוא גופא.. ועל דא לא יעבר בר נש ידוי על עינוי ..
והיך בעי לאתקדשא בעי חד כלי לתתא וחד כלי לעילא.. ולא בעיין אינון מיין דזוהמא לאושדא בביתא..
ועד דיתעבר זוהמא מעל ידוי לא יברך..
ובגין כך לא יטול אלא מן ידא דאידכי בקדמיתא.. דכתיב (במדבר יט יט) והזה הטהור על הטמא..
ומאינון מיין אסור למעבד בהון מידי אלא בעי לאושדא לון באתרא דבני נשא לא עברי עלייהו ולא ישדי לון בביתא..
והלכות אלו שמקורם בזוהר, נוהגים בהם כולם.
כיפה
דבר נוסף שבגמרא הוא מנהג חכמים או כחומרא, וכיום כולם נוהגים כמותו על פי הזוהר הקדוש, הוא כיסוי הראש.
וכן כתב בב"י סימן מו על דברי הגמרא "כי פריס סודרא על רישיה לימא עוטר ישראל בתפארה": כתב ה"ר דוד אבודרהם (שם) שלא נהגו לאמרה באותן הארצות שאינם מניחים מצנפת, לפי שברכה זו נתקנה לפי שהיו עוטרים מצנפת. ועכשיו נהגו כל העולם לאמרה אע"פ שאינם עוטרים מצנפת. וכן דעת התוספות (ס: ד"ה כי פריס) שכתבו כי פריס סודרא על רישיה, והוא הדין לכל כובע ולכל כיסוי. ונראה לי שטעם ברכה זו לפי שאסור להלך בגילוי הראש כדמשמע בפרק כל כתבי (שבת קיח:) "אמר רב הונא בריה דרב יהושע: תיתי לי דלא סגינא ארבע אמות בגילוי הראש" ואפילו לדברי המפרש שאינו אסור לילך בגילוי הראש, מכל מקום מודה דמדת חסידות היא שלא לילך בגילוי הראש כמו שיתבאר בסימן צ"א בסייעתא דשמיא.
וכן משמע בשבת קנ"ו דאימיה דרבי נחמן בר יצחק אמרי לה כלדאי: בריך גנבא הוה. לא שבקתיה גליויי רישיה. אמרה ליה: כסי רישיך, כי היכי דתיהוי עלך אימתא דשמיא, ובעי רחמי. לא הוה ידע אמאי קאמרה ליה. יומא חד יתיב קא גריס תותי דיקלא, נפל גל