צוות הווי

ב"ה


אשר,

ברצוני להבהיר שתשובתי זו מותאמת לבני עקיבא כפי שהיא משקפת את כלל החיניכים בתנועה ויתכן ואין היא הולמת מדרגתם של יחידים או קבוצות.

הלכה פסוקה היא ש"קול באישה ערווה". אולם, נחלקו הפוסקים כיצד יש להתייחס לשירה כאשר היא שירת מקהלה ואין מצליחים לזהות בין קולה של בת זו או אחרת.
במקרה זה יש להקל כיוון שיש עוד צד להקל והוא המצוי בבסיס היתרו של בעל השרידי אש, מחשובי הפוסקים בדור הקודם שפסק שמותר לשיר יחד שירי קודש או שירים בעלי תוכן חיובי. וזאת בשל העובדה שהאוירה שיש במקום משפיעה על ההתייחסות הכללית.
אילו השאלה העומדת על הפרק היתה האם נכון ללכת להופעה של צוות הווי בנ"ע או ללמוד תורה, לילך לסמינר אמונה או לצאת לפעילות חסד - דומני שתשובתי היתה ברורה. אבל, עובדה היא, שאין להלחם בה, שכל אחד זקוק למה שמכונה בלשון העם - תרבות ובלשוננו: "מזון לנפש". התורה היא המזון לרוח והאוכל הינו מזון לגוף. יש לנו צרכים רגשיים והם חשובים. אסור להתכחש להם, לזלזל בהם. יש לרומם אותם, להביאם אל הפיסגה הגבוהה של הבטויים האנושיים. כיוון שהצורך הנ"ל מוסכם, חששי הוא שילכו הנערים למקומות שלא ראוי, יזדהו עם אומנים שאישיותם המפוקפקת מצריכה לפעמים חרם ונידוי, יסתובבו בחברתם של מי שאורחות התנהגותם שונה משלנו. לכן, עלינו לבנות תרבות אחרת, אלטרנטיוית. זה לא הולך ביום אחד. זה תהליך. אבל אסור שזה יהיה תהליך שישאיר את רוב הציבור בחוץ! זה צריך לסחוף כמה שיותר מעגלים, ולאט לאט להתעלות בקדושה. אין להסתיר את המגמה הסופית אבל מותר לעשות את הדרך בהדרגתיות, בעומק.
לכן, אני שמח על קיומו של צוות הוי. הוא חלק מהתהליך. יש עוד הרבה מה לשפר ומה לתקן. כדאי לבחון בכל תקופה אם התקדמנו. כדאי להציב יעדים רוחניים ומשמעותיים. אבל, אין לדחות את הצוות אלא לעודד ולעורר ולקוות שזה יהיה חלק משמעותי במלחמה על הנפש של הדור.
כמובן שכל זה לא נוגע לכך שעל אנשי הצוות להקפיד על איסורים מפורשים ולמעט במה שאין בו צורך. לבני עקיבא יש רבנים ואני בטוח שהם מכוונים את דרכם של הצוותים.

לאנשי הצוות הייתי מציע שדוקא משום שדרכם מסובכת ובעייתית עליהם להקדיש זמן ללימוד משותף!


בברכה,

שי