ניתוק חולה ממכונת הנשמה

גוסס הרי הוא כחי ואסור להרוג אותו אפילו אם חושבים להציל מישהו אחר, כי מי אנחנו שנשים את עצמנו כאלוקים לומר שחיים של מישהו אחד יותר חשובים מחיי מישהו אחר?
ואפילו זה שרוצים להרגו – לקחת ממנו אברים - שוכב במיטה ורוצה למות והמושתל הוא רץ והולך ורוצה לחיות, איננו רשאים לקחת חיים מאחד לשני.
ובמיוחד שהרבה מאוד מהמושתלים אינם חיים הרבה זמם אחרי ההשתלה!!
ואם היו לוקחים אברים רק מאנשים שמתו – אין בכך בעיה אבל היום יש פסיקה של בית משפט שאומרת שמותר להפסיק חיים של חולה כי קשה לו לחיות על אחת כמה וכמה שיש כאלה שיתירו להפסיק חיים כדי להציל מישהו אחר. לכן הרבנות לא מאשרת תרומת אברים אלא רק כשברור לחלוטין שהתורם נפטר ואין לו סיכוי לחזור לחיים.
מקובל על הרופאים והרבנים שהפסקת פעילות גזע המוח נקראת מוות. אם היה אימון בין הרופאים לרבנים היה יותר קל להביא תורמים לאברים. היום שאין אמון – הרבה אנשים מפחדים לתרום.
---------------
מקורות:
כתוב בשו"ע יורה דעה סימן שלח
הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו, אין קושרין לחייו ואין סכין אותו ואין מדיחין אותו ואין פוקקין את נקביו ואין שומטין הכר מתחתיו ואין נותנין אותו על גבי חול ולא על גבי חרסית ולא על גבי אדמה ואין נותנין על כריסו לא קערה ולא מגריפה ולא צלוחית של מים ולא גרגיר של מלח
ואין משמיעין עליו עיירות ואין שוכרין חלילין ומקוננות
ואין מעמצין עיניו עד שתצא נפשו וכל המעמץ עם יציאת הנפש – הרי זה שופך דמים
ואין קורעין ולא חולצין ולא מספידין עליו ולא מכניסין עמו ארון לבית עד שימות
ואין פותחין עליו בצדוק הדין עד שתצא נפשו:
וכן אסור לגרום למת שימות מהרה כגון מי שהוא גוסס זמן ארוך ולא יוכל להפרד אסור להשמט הכר והכסת מתחתיו
אבל אם יש שם דבר שגורם עכוב יציאת הנפש כגון שיש סמוך לאותו בית קול דופק כגון חוטב עצים או שיש מלח על לשונו ואלו מעכבים יציאת הנפש - מותר להסירו משם דאין בזה מעשה כלל אלא שמסיר המונע