מרוב אסונות אני כבר לא מסוגל לבכות. מה לעשות?

שלום לך,
עצם שאלתך מעידה על כך שאתה אדם רגיש ואכפתי שלא מוכן להשלים עם מצב של חוסר רגש וקהות חושים לצער שעובר על עם ישראל וזה כבר דבר טוב וחשוב.
ריבונו של עולם העניק לנו מתנה עצומה וזו היכולת לבכות ולבטא את רגשותינו ולפרוק את אשר על הלב. דמעות הן ביטוי לסוגים שונים של רגשות, של עצב, צער, התרגשות ועוד. אך צריך לדעת שנפשות האנשים שונות זו מזו, וכל אחד מבטא את עצמו בצורה שונה. יש אנשים שאצלם הרגשות שולטים ומתבטאים כלפי חוץ בצורה גלויה, ויש כאלו שאצלם הדברים לא ניכרים כלפי חוץ, אך אין זה מלמד שבפנים לא מתחוללת אצלם סערת רגשות. יש אנשים שבוכים והדמעות זולגות אצלם מייד על כל דבר שמתרחש, ויש אנשים שבוכים רק לעיתים רחוקות, אך אין זה אומר שלא איכפת להם, פשוט כל אחד מבטא את עצמו בצורה שונה. לכן, קודם כל דע לך שהעובדה שאינך בוכה לא מעידה בהכרח על חוסר רגישות, ייתכן שדרך ההתמודדות שלך עם אסונות וצרות הוא שונה, וגם זה לגיטימי.
אך עלינו לזכור דבר נוסף. גם האדם הרגיש ביותר – כאשר הדברים חוזרים על עצמם והאסונות הופכים לשגרה – רגישותו מתקהה. גם אם בפעם הראשונה הוא בוכה, מפעם לפעם הוא יחוש פחות צער וכאב ויהיה מסוגל פחות לבכות. אין מה לעשות, זהו טבע האדם. כך בנויה נפשנו כמו שעשאה אלוקים, ולמען האמת יש בכך גם צד גדול של ברכה. אם היינו מצטערים בכל פעם בצורה גדולה ייתכן שזה היה עלול לשבש את חיינו ולפגוע בתפקוד השוטף שלנו. כך לדוגמא רופא. אם הוא היה לוקח ללב כל פעם שחולה שלו נפטר, הוא לא היה מצליח לתפקד ולטפל בחולים. העובדה שיש לו איזו חסינות רגשית היא זו שמאפשרת לו להמשיך את חייו, הן האישיים, והן המקצועיים, ולטפל בחולים בהצלחה.
ומכל מקום כמובן שאסור לנו לאבד לגמרי את הרגישות ולהפסיק להצטער כשיהודים נפגעים בפיגועים או כשקורה איזה אסון. העובדה שזה שאתה לא מצטער מספיק מפריעה לך, זה כבר סימן טוב. מי שאיבד את הרגישות לגמרי– זה כבר לא מפריע לו. אך צריך לחשוב מה לעשות כדי לעורר את הרגישות הזו והתגבר על האדישות שלפעמים מאיימת להשתלט עלינו.
אחד הדברים העיקריים שאפשר לעשות זה התבוננות. במה? ניקח לדוגמא את חורבן המקדש שאנו מתאבלים עליו בכל שנה . כדי שנוכל לחוש באמת את הצער על החורבן, למרות שאירע לפני אלפי שנים, צריך ללמוד על משמעותו של בית המקדש ומה הוא בשבילנו, כדי שנוכל להבין ולזכור באמת מה חסר לנו עכשיו בלעדיו (יש לנו תשובה בנושא בכתובת: https://www.kipa.co.il/noar/q.asp?id=2285). כך גם לגבי מה שעובר עלינו בתקופה הזו. אם היינו מבינים באמת את ערכה של כל נפש מישראל, של כל נשמה יהודית, איך שהיא אור אלוהי מיוחד במינו שכמותו לא היה ולא יהיה – אולי היינו חשים יותר את הצער על כל יהודי שנהרג. אם היינו מודעים לכך שכל יהודי שנגדע זה כמו אבר שחסר, יד שנגדעה מהגוף השלם של עם ישראל – אולי היינו בוכים יותר. אם היינו חשים את עומק הפגיעה בכבוד ישראל (שזהו בעצם פגיעה בכבודו של הקב"ה) כשיהודים נרצחים רק בגלל שהם יהודים – אז אולי לא היינו נשארים אדישים. אם היינו מודעים יותר לצער של כל הנפגעים והמשפחות השכולות שחייהם לעולם לא יהיו שוב כפי שהיו, ילדים שנשארו בלי אבא או אימא, נשים בלי בעל, אנשים שבחדשות רק יגידו שהם "פצועים בינוני" אך אם היית בא לבקר אותם בבית החולים היית מגלה שהם איבדו רגל או שתיים וחצי גופם חרוך מכוויות – אז אולי הדמעות פתאום כן היו זולגות.
צריך לחשוב, להתבונן, ללמוד, לבקר חולים ולסייע להם בכל מה שניתן, להשתתף בהלוויות, לאמץ משפחות שכולות, לצאת להפגנות, לעודד, לחזק ולהרים את הרוח – לעשות כל מה שרק אפשר, כדי להיות שותפים למה שעם ישראל עובר עכשיו. כל אחד ואחת יחשוב עם עצמו מהי הדרך הנכונה והמתאימה ביותר בשבילו, כדי להיות שותף ולבטא את הקשר והשייכות שלו לכל מי שנפגע. וכך, ביחד, נעבור את הימים הקשים האלו, ונזכה בעז"ה לישועות גדולות בקרוב, ולגאולה השלמה במהרה בימינו. אמן.
חזק ואמץ
חברים מקשיבים

הערה: אנו מפרסמים כאן את מספרו של 'המטה למען נפגעי הטרור' ששוכן בירושלים וזקוק למתנדבים, במיוחד בתקופה זו: 5388999 – 02. הדברים הנ"ל הם רק דוגמאות. אם כל אחד יחשוב ברצינות במה הוא יכול לעזור ולסייע – אנו בטוחים שיועלו הרבה רעיונות ויוזמות מועילים.