מהי שיחה בטלה?

כתב הרמב"ם פירוש המשניות - מסכת אבות פרק א משנה יז

"שמעון בנו אומר כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה וכל המרבה דברים מביא חטא"

כבר אמר החכם ברוב דברים לא יחדל פשע, וסיבת זה שרוב הדברים תוספת מותר וחטא כמו שאבאר עתה, כי כשירבה האדם דברים יפשע על כל פנים, שא"א שלא יהיה בדבריו דיבור אחד שאין ראוי לאומרו וממופתי החכמים מיעוט הדברים וממופתי הסכלים רוב הדברים שנאמר וקול כסיל ברוב דברים. וכך אמרו החכמים שמיעוט הדברים ראיה על מעלת האבות והיות אדם מיוחס אמרו (קידושין עא.) מיחסותא דבבל שתיקותא ואמר בספר המדות שאחד מהחכמים נראה שותק הרבה על שלא היה מדבר דבור שאין ראוי לאומרו ולא היה מדבר אלא מעט מזער, ונאמר לו מה סיבת רב שתיקותך, ואמר בחנתי כל הדברים ומצאתים נחלקים לד' חלקים:
החלק הראשון:
הוא כולו נזק, מבלתי תועלת כקללת בני אדם ודבר נבילה וכיוצא בהם שהדברים בהם שטות גמורה:
והחלק השני:
יש בו נזק מצד אחד ותועלת מצד אחר, בשבח אדם אחד לקבל בו תועלת ויהיה בשבח ההוא מה שיכעיס שונאו ויזיק למי ששבחו וצריך להניח הדברים בזה בגלל הסיבה הזאת שלא ידברו בזה החלק ג"כ:
והחלק השלישי:
דברים שאין תועלת בהם ולא נזק ברוב דברי ההמון איך נבנית חומה פלונית ואיך נבנה היכל פלוני ובספור יופי בית פלוני ורוב מגדנות המדינה הפלונית וכיוצא באלו הם הדברים המותר אמר הדברים בזה גם כן מותר אין תועלת בהם:
והחלק הרביעי:
דברים שכולם תועלת כדברים בחכמות ובמעלות ודבר האדם במה שהוא מיוחד בו מן הדברים שחייו תלוים בהם ובהם ימשך מציאותו ובזה צריך לדבר. אמר בכל עת שאשמע דברים אני בוחן אותם ואם אמצא מזה החלק הרביעי אדבר בם ואם יהיו משאר החלקים אשתוק מהם, ואמרו בעל המדות בחן זה האיש וחכמתו שהוא חסר שלשה רבעי הדברים וזאת החכמה שצריך ללמדה,

[ואני אומר] שהדיבור יחלק, לפי חיוב התורה לחמשה חלקים.
[א' מצוה בו.
ב' נזהר ממנו.
ג' נמאס.
ד' אהוב.
ה' מותר:]

החלק הראשון:
הוא המצוה בו והוא קריאת התורה ולמודה וקריאת תלמודה, וזו היא מצות עשה מחוייבת שנאמר ודברת בם. והיא שקולה כנגד כל המצות, וכבר נאמר מן האזהרה בלמוד מה שלא יכיל זה החבור קצתו:
החלק השני:
הוא הדיבור הנאסר ונזהר ממנו כעדות שקר ודבר שקר והרכילות והקללה ודברי התורה מורים על זה החלק וכן נבלות הפה ולשון הרע:
החלק השלישי:
הוא הדיבור הנמאס אשר אין בו תועלת לאדם בנפשו ולא עבירה ולא מרי כרוב ספור ההמון במה שאירע ומה שהיה ומה הם מנהגי מלך פלוני בהיכלו ואיך היתה סבת מות פלוני או איך התעשר פלוני ואלו קוראים אותם החכמים שיחה בטלה והחסידים השתדלו בעצמם להניח זה החלק מן הדיבור ונאמר על רב תלמידו של ר' חייא שלא שח שיחה בטלה מימיו ומזה החלק ג"כ שיגנה אדם מעלה או ישבח פחיתות יהיו מדות או שכליות:
החלק הרביעי:
הוא הנאהב והוא הדיבור בשבח המעלות השכליות או מעלות המדות ובגנות הפחיתיות משני המינים יחד להעיר הנפש למעלות בספורים ובשירים ולמנעם מן הפחיתיות בדרכים ההם בעצמם, וכן לשבח החשובים ולהודות מעלותיהם כדי שיטבו מנהגיהם בעיני בני אדם וילכו בדרכיהם ולגנות הרעים בפחיתיותיהם כדי שיתגנו פעולתם וזכרם בעיני בני אדם ויתרחקו מהם ולא יתנהגו הם כמנהגיהם, וזה החלק רצה לומר למוד המדות המעולות והתרחק מן המדות הפחותות יקרא דרך ארץ:
החלק החמישי:
הוא המותר והוא הדיבור במה שמיוחד לבני אדם מסחורתו ופרנסתו ומאכליו ומשתיו ולבושו ושאר מה שצריך לו והוא מותר, אין אהבה בו ולא מיאוס, אבל אם ירצה ידבר בו מה שירצה ואם ירצה לא ידבר, ובזה החלק ישובח האדם כשימעט הדברים בו, והזהירו אנשי המוסר מהרבות בו דברים. אבל האסור והנמאס אין צריך לאזהרה ולא למצוה, שראוי לשתוק ממנה לגמרי, אבל המצוה בו והאהוב אילו היה האדם יכול לדבר בו כל ימיו היה טוב אבל צריך להזהר משני דברים. האחד מהם שיהיו מעשיו מסכימים לדבריו, כמו שאמרו נאים הדברים היוצאים מפי עושיהם, ועל זה הענין כיון באמרו ולא המדרש הוא עיקר אלא המעשה באמרו חכמים יאמרו לצדיק שילמד המעלות כאומרם (ב"ב עה. סנהדרין ק) דרוש ולך נאה לדרוש, ואומר הנביא רננו צדיקים בה' לישרים נאוה תהלה. והענין האחר הוא הקיצור ושישתדל להרבות הענינים במעט דברים לא שיהיה הענין בהיפך, והוא אמרם (פסחים ג: חולין סג:) לעולם ישנה אדם לתלמידיו דרך קצרה. ודע שהשירים המחוברים מאיזה לשון שיהיו צריך שיבחנו בעניניהם אם הם הולכים על דרך הדיבור אשר חלקנוהו, ואמנם ביארתי זה אע"פ שהוא מבואר, מפני שראיתי זקנים והחסידים מאנשי תורתנו כשיהיו במשתה יין כחופה או זולתה וירצה אדם לשיר ערבי אפי' ענין השיר ההוא שבח הגבורה או הנדיבות והוא מן החלק האהוב או בשבחי היין ירחיקו זה בכל צד מן ההרחקה ואין מותר אצלם לשמעו, וכשישורר המשורר פיוט מן הפיוטים העבריים לא ירחיקוהו ולא ירע בעיניהם עם היות בדברים ההם המוזהר ממנו או הנמאס, וזה סכלות גמורה שהדיבור לא יאסר ויותר ויאהב וימאס ויצוה באמירתו מצד הלשון שנעשה אבל מצד ענינו שאם יהיה ענין ההוא מעלה יתחייב לאומרו באיזה לשון שיהיה, ואם יהיה כוונת השיר ההוא פחיתות באיזה לשון שיהיה אסור לאמרו, גם יש לי בזה תוספת כי כשיהיו שני פיוטים ולשניהם ענין אחד מהעיר כח התאוה ושבח אותה וישמח הנפש בה והוא פחיתות והוא מחלק הדיבור הנמאס מפני שהוא מזרז ומעורר על מדה פחותה כמו שהתבאר מדברינו בפרק הרביעי ויהיה אחד משני הפיוטים עברי והאחר ערבי או לעז יהיה שמיעת העברי והדיבור בו יותר נמאס אצל התורה למעלת הלשון שאין צריך שישתמשו בו אלא במעלות כל שכן אם יצטרף אליו שישימו בו פסוק מן התורה או משיר השירים בענין ההוא שאז יצא מחלק הנמאס לחלק הנאסר ומוזהר ממנו שהתורה אסרה לעשות דברי הנבואה מיני זמר בפחיתיות ובדברים מגונים. ואחר שזכרנו לשון הרע בחלק הדיבור האסור ראיתי לבארו ולזכור בו קצת מה שנזכר שבני אדם בו בעורון גדול והוא החטא הגדול שבבני אדם תמיד, וכ"ש במה שאמרו חכמים (ב"ב קסד.) שאבק לשון הרע לא ינצל אדם ממנו בכל יום ומי יתן שינצל מלשון הרע עצמו, ולשון הרע הוא ספור רעות האדם ומומיו ולגנות אדם מישראל באיזה צד שיהיה מן הגנות ואפילו היה המגונה חסר כמו שנזכר, שאין לשון הרע שיכזב על אדם וייחס לו מה שלא יעשה כי זה יקרא מוציא שם רע על חבירו, ואמנם לשון הרע הוא שיגנה גנות האדם אפילו בפעולותיו אשר יעשה באמת שהאומרו יחטא ואשר ישמעהו יחטא. אמרו (ערכין טו:) ג' לשון הרע הורגתן. האומרו, השומעו, ושאומרים עליו. ואמרו המקבלו יותר מן האומרו. ואבק לשון הרע הוא זכרון מומי האדם בלתי ביאור אמר שלמה בזה הענין כי פעמים יהיה הזוכר מומי האדם בלתי ביאור מראה שאין ידיעה לו במה שהובן מדבריו ושהוא לא כיון זה, ואמנם כיון ענין אחר כמו שאמר כמתלהלה היורה זיקים ומות כן איש רמה את רעהו ואמר הלא משחק אני. וכבר (ב"ב שם) שבח חכם מן המתחכמים כתיבת הסופר שהראה לו במעמד גדול וגנה הריע מעשה המשבח כתיבת הסופר ההוא ואמר לו כלך מלשון הרע, כלומר שאתה מסבב גנות בשבחך אותו בתוך ההמון שמהם מי שיאהבהו ומהם מי שינשאהו ויצטרך שונאו כשישמע שבחיו לזכור מומיו ורעותיו וזה תכלית ההרחקה מלשון הרע, ולשון המשנה (ערכין טז.) לא נחתם גזר דין על אבותינו אלא על לשון הרע. רצה לומר ענין המרגלים אשר נאמר בהם ויוציאו דבת הארץ, ואמרו ע"ה ומה אלו הוציאו שם רע אלא על העצים האבנים התחייבו מן העונש מה שנתחייבו מי שידבר בגנות חבירו על אחת כמה וכמה:
ולשון התוספתא על שלשה דברים נפרעין מן האדם בעולם הזה ואין לו חלק לעולם הבא. עבודת כוכבים, גילוי עריות, ושפיכות דמים, ולשון הרע כנגד כולם. ואמרו בגמרא (ערכין טו.) בעבודת כוכבים בא לשון הגדולה, והוא אמרו אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ובחטא גילוי עריות בא גם כן לשון הגדולה והוא אמרו ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת. ובחטא שפיכות דמים בא גם כן לשון הגדולה והוא אמרו גדול עוני מנשוא. אבל בלשון הרע בא לשון גדולות ר"ל שהיא שקולה כנגד שלשתם והוא אמרו לשון מדברת גדולות. ודברו בחטא הזה המעורר הרבה מאד, וסוף מה שנאמר כל המספר לשון הרע כפר בעיקר, שנאמר אשר אמרו ללשונינו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו. אמנם ספרתי קצת מה שספרו בזה החטא אף על פי שהארכתי כדי שיתרחק ממנו האדם בכל יכלתו וישים כוונתו לשתוק, רצה לומר מזה החלק מן הדיבור: