שאלה
שלום רב .
אני בוגר ישיבת הסדר וכרגע אני לומד באוניברסיטה אני ב"ה קובע עיתים לתורה בצורה מסודרת וטובה.
בישיבה שאני למדתי כמות הזמן שהשקיעו בלימוד ועיסוק באמונה היה במינון מאוד נמוך, אבל לעומת זאת היו דגשים אמוניים בכל השיחות של ראש הישיבה , אבל זה לא אותו דבר.
אחרי שעזבתי את הישיבה הכרתי המון בחורים שלמדו בישיבות אחרות בהם השקיעו שעות רבות לנושא הזה , אני מצאתי את עצמי מתקשה מאוד להתחבר ,גם ריגשית לנושאים הללו ,אך ככלל הם מוטמעים בי ואני מכיר את נושאים ולומד אותם מידי פעם (חזרות על קטעים נבחרים מכל מיני סיפרי אמונה ומחשבה).
כשראית את הדגש שניתן לנושא האמונה בישיבות אחרות נדהמתי משני בחינות.
אחת - כ"כ הרבה זמן צריך כדי להפנים את הנושאים הללו בסדר יש א"י יש הקב"ה יש הכל והכל אמת ויציב, מה הלאה מה אני עושה עם זה? מה זה יכול לעזור לי בחיים המעשיים שלי כיהודי שומר תורה ומצוות? מה יש לי להעלות שאלות שלא תמיד יהיו לי תשובות מספקות ?זה שיעור גמרא? שאפשר לסיים בשאלה? (ורצוי).
שנית- בתור קבילה על כל ההתפתחות של ישיבות גדולות (לחבר'ה אחרי תיכון) אין יכול להיות שפתאום לימוד הגמרא תפס לו מקום משני !!!
קשה לי מאוד עם כל העובדות הללו מפני שעדיין עד היום הזה אם יש לי זמן פנוי ללמוד הדבר הראשון שאני אקח לידיים זה גמרא בעוד שמחנכים פה דור שלא יודע ללמוד גמרא (אחי לומד שנה שישית בהסדר וע"פ הצהרתו בלבד הוא לא חושב שהוא ידע ללמוד דף גמרא רש"י תוספות גם אחרי שלש שנים בישיבה , אני מעיד על עצמי שכשנכנסתי לישיבה רמת הידע שלי בגמרא היתה הרבה יותר גבוהה מהרמה הנדרשת היום בכל ישיבות ההסדר, איפה המצויינות איפה התלמידי חכמים ,זה פשוט כ"כ כואב לי לראות את זה.
בברכת חודש טוב
יצחק
תשובה
ב"ה ערב שבת פרשת כי- תצא תשס"ב
ליצחק שלום!
התורה כוללת תחומים רבים, בתורה שבכתב יש מצוות שהם גופי תורה, סיפורי האבות שהם לבושי התורה, ובודאי הרבה נושאים אמוניים. הנ"ך רובו עוסק בקורות עמינו ובנושאים אמוניים. גם בתורה שבעל פה יש אמנם מקום מרכזי לנושאים ההלכתיים בייחוד במשנה ובתלמודים, אבל בתוך המשנה ובתוך התלמודים ובודאי במדרשים משוקעים נושאים אמוניים רבים.
בגלות התקיימה בנו האמירה של חז"ל: "מיום שחרב בית המקדש אין לקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה", ורוב העיסוק היה בהלכה, שמקורותיה ודרכי פסיקתה מבוססים על לימוד גמרא. בדורות האחרונים עוד לפני חזרתנו לארץ ישראל ובודאי אחרי שחזרנו ב"ה לארץ, התעורר צוך עז לעסוק בכל הנושאים האמוניים, שהמקורות להם הם מן התנ"ך, חז"ל ספרי ראשונים ואחרונים. גם התקופה מציבה אתגרים אמוניים, שאלות ובעיות, וגם קיימת תשוקה פנימית לעסוק בנושאים אלו. מי שמעוניין שהתורה שלו תהיה מחוברת לתקופה בה אנו חיים, חייב להשקיע בנושאים אלו, וב"ה שקמו ישיבות המבינות צורך זה ומיחדות לו מקום חשוב.
ברור שקיימת חובה להמשיך בלימוד הגמרא המקובל בידינו מדורי דורות, שהוא מלמד את דרך חשיבתם של חז"ל ואת המקורות לפסיקת ההלכה.
ברור שצריך להשקיע יותר זמן וסדרים בלימוד גמרא מאשר בלימודים האחרים בגלל הקושי, והעמל שלימוד זה מצריך.
אין כאן לימוד ראשי ומשני, החשיבות שוה, ומבחינה מסויימת לימוד האמונה מהווה את הבסיס, הוא נותן משמעות לכל שאר הלימודים, אלא שמבחינה מעשית יש להשיקיע בו פחות זמן.
המשימה היא לדעת לשלב היטב בין התחומים, ולהעמיד תלמידי חכמים של ארץ ישראל, אנשי אשכולות- איש שהכל בו, היודע ללמוד גמרא בעיון, בקי במחשבת חז"ל, בספרי ראשונים ואחרונים, ובפנימיות התורה, שבתקופתנו אנו מחוייבים להגיע אליה, אחרי תשתית מתאימה בלימוד הנגלה.
בברכת התורה
בניהו ברונר
צפת