שאלה
בס"ד
כבוד הרב, שלום.
אני בת 17.5 ואני חיה בחברה מופרדת.
אני לומדת באולפנה ולא יוצא לי לפגוש בנים.
ובגלל שהורגלתי לכך אז אני לא מרגישה שאני ממש זקוקה כרגע לקשר עם בנים. אבל אני כן מרגישה חסר מסוים. קשה לי מאוד להבין למה קשר עם בן חייב להיות רק לצורך נישואים.
דווקא בגילאים שלנו , רוצים ליצור קשרים, לדבר, להתחבר... חברות חילוניות שואלות אותי: "איך אפשר בלי בנים??" אז אני עונה להן שהורגלתי לזה. אבל זה לא אומר שלא מושך אותי הצורת חיים הזאת של חברה מעורבת.
חסר לי הריגוש הזה, הסוג קשר הזה עם בן המין השני. זה נראה לי נורא לא טבעי שבני-נוער יחיו ככה בחברה שהיא לגמרי מופרדת... חוץ מזה - מה הכיף בזה?!
ונורא מטריד אותי שלפי היהדות אסור להיות בקשרים עם בנים אלא אם כן זה לצורך חתונה... כאילו זה- או הכל או כלום!
יש את הקיצוניות של- לא להתקרב אל בנים , לשמור נגיעה, לא ליצור קשרים... ואז יש את הקיצוניות השניה של- להתקשר עם בן לצורך חתונה , וחיים משותפים! יש בזה משהו מאוד מעוות לפי דעתי.... איך אפשר לחיות בצורה אחת ואז בן רגע להפוך הכל ולחיות עם גבר, שאף פעם לא היה לך קשר עם גברים לפני!
ז"א ,אין לי איפה לרכוש את הניסיון, צריך גם ללמוד מטעויות הרי.. ואין לי שום טעות ללמוד ממנה.... אף פעם לא הייתי עם גבר... חייתי בחברה נפרדת. אז איך אני אדע אם אני עושה החלטה נכונה או לא?! ברור שיש הכנות, ולומדים הרבה על חיי אישות לפני החתונה וכו'....
אבל אותו הדבר: אפשר לדוג' לדבר על פלאפל שעת על גבי שעות.... אבל זה בחיים לא יהיה כמו לטעום את הפלאפל!
תשובה
בס"ד
אי אפשר לחיות בלי בנים. זה חצי עולם.
ביחד זה עולם שלם ויפה וטוב. אבל החיבור הזה צריך להעשות "נכון".
אם הוא נעשה נכון - הוא נעשה שמח וטוב למשך חמישים או שישים שנה לפחות.
עשרות שנים של חיים שמחים, חיים ביחד. מאמינים זה לזה. נאמנים בנשמה. לא פוזלים ולא חושבים על אחר או אחרת.
עשרות שנים של אהבה ונתינה.
עשרות שנים של ביחד.
עשרות שנים של נתינה הדדית.
עשרות שנים של בנין. כך זה אם עובדים נכון.
זה לא אומר שאין בעיות בחיים - אבל אפשר לחיות את החיים באופנים שונים.
אפשר טוב
ואפשר לפעמים טוב.
ואפשר רוב הזמן טוב.
ואפשר טוב מאוד.
ואפשר מצוין
ואפשר נפלא.
ואפשר לאהוב.
ואפשר לאהוב מכל הלב.
ואפשר לאהוב מהנשמה.
ואפשר להגיע למצב של "אחד".
יש הרבה דרגות בניים בחיים ואנחנו רוצים לחיות את החיים שלנו יותר ויותר טוב ויותר ויותר בשמחה ויותר ויותר למעלה.
***
החיים כפי שחיים אותם החברות שלך החילוניות הוכיחו את עצמן. הוכיחו את עצמן טוב. ממש טוב מאוד. כשהן יתחתנו (בגיל 28 בערך) יהיה להם למי להשוות את הבעל. יהיה להם כמה "אקסים" - חברים מלשעבר. מידי פעם הם יתגעגעו להם. לפעמים הם יחלמו עליהם.
גם לבעל שלהן יהיו כמה "אקסיות" שמידי מדברים וחושבים עליהם ומתגעגעים להם, והלואי שזה היה מסתיים בזה.
הדברים שאני כותב לך הם עובדות חיים כואבות. לא דיבורים בעלמא.
הם גורמים שהחברות שלך תתחתנה בגיל מבוגר יותר. כשהאהבה (לפעמים) היא לא כל כך בוערת.
כשה"אימון" לא כל כך מושלם.
כשה"נאמנות" לא ממש מושלמת.
כשהאחוז הגירושין הוא למעלה מחמישים אחוז!!!
כשרוב הילדים שלהם יהיו ילדים עצובים כי הוריהם גרושים.
לא יהיו להן הרבה ילדים.
לא תמיד הבעלים יהיו בטוחים שהילדים שלהם הם באמת שלהם.
כשהבעל שלהן יצא למילואים, הן לא תהיינה בטוחות שהוא רק שלהן. שהוא לא מסתכל על אחרות. שהוא לא נוגע באחרות. שהוא לא חושב על אחרות. הן תהיינה במתח מתמיד. ו,,,מוצדק.
(גם גם הוא לא יהיה כל כך בטוח מה קורה איתה כשהוא יהיה במילואים).
אלה לא דיבורים של סתם. אלו החיים שיצפו לחברות שלך.
הדבר היותר גרוע בסיפור הזה, הוא שהן הכניסו את עצמן לחיים הללו.
עכשיו הן מבלות שנה שנתיים או חמש בלי חשבון. אחר כך הם ישלמו בעשרות שנים של אפרוריות.
אפשר לחיות את החיים אחרת. אפשר להכיר את הבעל ולאהוב אותו אהבת נפש. לא תצטרכי לקנות "חתול בשק". תכירי אותו טוב לפני החתונה,
אם הו אלא ימצא חן בעיניך תוכלי להכיר מישהו אחר. תבחרי רק את מי שתאהבי באמת.
כשתתחתני איתו תדעי שאת האשה הראשונה שלו. הוא יהיה האהבה הראשונה שלך.
הלב שלו הוא רק רק שלך,
הלב שלך הוא רק שלו.
נכון - כשתתחילו את החיים תהיו חסרי נסיון, אבל אל דאגה. אחרי כמה שבועות של חיים תהי "בעלת נסיון" כמו כל החברות שלך. ההבדל הוא שלהן יהיה "לב שבור".
יאוש מנאמנות "הגברים".
כמה וכמה אכזבות קשות.
כמה וכמה ניצולים.
מושגים מעוותים של חיי אישות איך הם צריכים להיות. יותר "תאוה" ומעט מעט "אהבה"!
כל הזמן הם יחפשו גירויים על מנת לרענן את חיי הנישואין - הם יחיו חיים שאין להם חיות משל עצמם.
***
אלה החיים!!
- אם תראי את "כל החיים" של הבנות הללו. לא רק החיים של היום. גם את החיים של אחר כך. ממש ממש ממש לא יהיה לך במה לקנא.
הלואי שתהיה להן "אהבה" בכל החיים שלהן רבע ממה שיהיה לך.
הלואי שיהיה להן בעל נאמן. אבל זה חלום רחוק.
הלואי שיהיה להן בעל אחד לכל החיים.
הלואי שהן תהיינה בטוחות בבעלים שלהן בשעה שהן יוצאות לעבודה.
הלואי שהן תהיינה נאמנות לבעלים שלהן.
הלואי שהן תתלבשנה רק בשביל הבעלים שלהן. ולא בשביל העובדים בעבודה או האנשים ברחוב.
הלואי שהראש שלהן יהיה רק לבעל ולא לגברים אחרים.
הלואי שיהיה להן רק מעט מן ה"אמון" שיהיה בינך לבין בעלך.
כל הדברים הללו שאני מדבר עליהם הן לא לשנה או שנתיים - מדובר על עשרות שנים של חיים.
מדובר על עשרות שנים של עשיה שמחה ונאמנות.
אולי שישים אולי שבעים שנה.
את תופשת את זה.
מה הרווח שיש לך מול ההפסד שעלול להיות?
חישבי על זה!
***
עוד תדעי לך כי "לטעום את הפלאפל" זה קצת דומה למי שרוצה "לטעום את הסם".
אחרי הפעם הראשונה רוצים רק עוד פעם אחת.
הפעם השניה היא הרבה יותר קלה.
אחר כך השלישית, יותר קלה משתיהן.
אחר כך כבר נתונים בזה.
אחר כך זה הופך לדרך חיים.
קשה קשה קשה לצאת מזה.
לי זה לא יקרה?
לא מזמן נפגשתי בזוג שהתחתנו באולם מפואר עם תזמורת ומוזמנים וכו'. שבוע אחרי שחזרו מירח הדבש, חזרה האשה לעבודה. היא בודאי לא התכוונה ליפול עם אחד העובדים, "לי זה לא יקרה". אבל ההרגל שלהם להיות לפעמים ביחד, הרגל מלפני החתונה, הוא היה יותר חזק ממה שהם חשבו.
הם אמרו: מה יקרה רק פעם אחת?. כבר היינו יחד כמה פעמים לפני כן. אנחנו לא ילדים. וכו' וכו'.
הבעל הטרי תפס את הענין, זה ממש לא קשה. זה כתוב על מצח האשה (במשל כמובן). הם התגרשו תוך פחות מחודש.
את מבינה איזה כאב זה?
איזה יאוש זה?
איזה צער ועוגמת נפש?
למה לך להכנס לחיים הללו?
ה' עימך!