שאלה
א. האם אדם שלא כיוון בעת התקיעות, יצא ידי חובה?
ב. האם בקידוש בלילה השני של ר"ה מברכים "שהחיינו"?
ג. האם התוקע צריך לברך "שהחיינו" גם ביום השני של ר"ה?
תשובה
א. לדעת רוב הפוסקים מצוות צריכות כוונה, ובכלל זה מצוות דרבנן. ואם קיים מצוה ללא כוונה, חייב לחזור ולעשותה - אם כי לגבי הברכה, לדעת מגן-אברהם מחשש ברכה לבטלה אינו חוזר ומברך.
זמן הכוונה לכתחילה הוא בעת קיום המצוה וסמוך לפניה. אולם לפי הרדב"ז, גם אם חשב זמן רב קודם קיום המצוה שרוצה לקיימה, ולא כיוון בשעת קיום המצוה - יצא. לפיכך, הקם בבוקר ר"ה על דעת ללכת לביהכנ"ס ולקיים מצות התקיעות (ודווקא כך, אבל לא די בכוונה ללכת להתפלל בביהכנ"ס) - יצא ידי חובתו, גם אם לא כיוון בשעת התקיעות.
שמיעת התקיעות מיוחדת בכך שמקיים המצוה אינו עושה מעשה. אילו היה מדובר במעשה - כגון: נטילת לולב, או התוקע בעצמו - לדעת חיי-אדם, עצם המעשה נחשב לכוונה, אבל רבים חולקים עליו בזה.
מעמדה המיוחד של תקיעת השופר מחייב שיאמרו לפניה "לשם יחוד" ויכוונו השומעים לצאת יד"ח, ושהתוקע יאמר "אני מכוון להוציא ידי חובת כל השומע קול שופר".
שמע קול שופר בלא שכיוון, ישמע שוב לפחות שלושים קולות, ואם תוקע יותר - תבא עליו ברכה. נהגו להחמיר כך גם בתקיעות היום השני, למרות שהן מדרבנן.
ב. בליל שני של ר"ה אומרים בקידוש שהחיינו, וטוב שיהא בגד חדש או פרי חדש; אבל אם אין, אעפי"כ מברך שהחיינו.
ג. לפי מרן אין מברכים בשני דר"ה שהחיינו. גם הפוסקים כרמ"א, שמברכים שהחיינו, נוהגים שהתוקע ילבש בגד חדש לפני שתי הברכות