יסורים ותפילה?

בס"ד

שלום לך. שאלתך יפה וחשובה.

ראשית עלינו לדעת, כי [הקב"ה ברא את העולם כדי להיטיב עם העולם]. בפרט עם עם ישראל אהוביו, כמו שאומר הכתוב "עולם חסד יבנה".

]ומי שנותן מתנה, רוצה גם שהמקבל ישמח בה, ושמחה זו היא למעשה עיקר הטובה שאדם מקבל]. וכך גם [ה' רוצה שנשמח בטובתו ובחסדיו המרובים עמנו]. ואם איננו שמחים ומודים לה' על חסדיו עמנו, הרי שהחמצנו את עיקר התכלית שהקב"ה בחר בעמו כדי להיטיב לעם ישראל, וכדי שנכיר בטובה ונודה לה' עליה, וכמו שאנו אומרים לפני קריאת שמע בשחרית "וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול באהבה להודות לך".
וכעת ניגש קצת להבין את עניין הייסורים, שבוודאי שאין הקב"ה שחפץ חסד רוצה חלילה שנסבול ונצטער. אלא עניינם של היסורים הוא כדברי התורה "כאשר ייסר איש את בנו ה' אלוקיך מייסרך", ולכן גם מצאנו שהקב"ה עצמו כביכול מצטער כשבניו מצטערים, ולמשל בדברי המשנה בסנהדרין (ו,ז): אמר ר' מאיר בשעה שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת קלני מראשי קלני מזרעי" והכוונה שהשכינה כביכול אומרת "קל אני מראשי" והיינו כמו "כבד עלי ראשי, כבד עלי זרועי" שה' מרגיש כביכול כבדות מתוך עצבות כשאדם מישראל מצטער, ובהמשך שם "אם כן המקום מצטער על דמן של רשעים שנשפך קל וחומר על דמן של צדיקים" ואם כן אפילו בן אדם חוטא ורשע אין הקב"ה חפץ שיתייסר וימות.
ובעניין התפילה ניתן להזכיר שתי סיבות של היסורים:
א. [בהרבה מן המקרים תכלית הייסורים אינה אלא כדי לעורר אותנו להרגיש את הרע, או לעורר אותנו להכיר בטובתו של מקום ולרצות בה, שרק אם באמת נרצה אז כשהקב"ה ייטיב עמנו, באמת תהיה זו טובה שלמה שנשמח בה ונודה לה' עליה]. כך למשל מובא בגמרא (בברכות דף ה' ע"א): "ר' שמעון בן יוחאי אומר שלוש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל וכולן לא נתנן אלא על ידי יסורין אלו הן תורה וארץ ישראל והעולם הבא וכו'". רק על ידי הייסורים אנו מבינים את ערך המתנות הללו, אנו מתקשרים אליהם בנפשינו וממילא אנו מתאווים אליהם באמת, ואז מוכנים אנחנו באמת לקבל את טובתו של מקום, לקבל את מתנותיו. ורצון זה מתבטא בתפילה.
[למשל, אין ספק שהתפילות המרובות על בית המקדש מחדירות בנו את הרצון אליו], וככל שדורות רבים יותר התפללו על המקדש כך בית המקדש נעשה דבר שיותר חושקים בו, ואז כשהוא יבנה בקרוב בע"ה – עוצמת השמחה והמוכנות אליו תהיה גדולה יותר.
ב. [ולפעמים היסורים באים בשביל עצם התפילה], כי אחרי התפילה האדם נהיה יותר מזוכך ויותר קרוב לה', וכאשר ה' רואה שאדם מסויים יכול להיות קרוב אליו יותר ממה שהוא באמת – הוא נותן לו יסורים, כדי שיתפלל אליו. כך אנו למדים מעונשו של הנחש, "עפר תאכל כל ימי חייך" ואינו צריך לבקש על מזונותיו, ומהו העונש בכך? עצם העובדה שהנחש 'מסתדר לבד' ואין לו סיבה לשוחח עם ה', היא העונש הגדול ביותר.
העולה מן הדברים: אין זה נכון לשאול מדוע להתפלל שיעברו הייסורים? הייסורים מגיעים כשאדם מחפש את התענוג האישי ומוצא במקומו את הפירוד שהוא אח-תאום-סיאמי של התענוג.
היסורים שהם תוצאת בקשת העונג מביאים את האדם לתפילה. והתפילה הוא בקשת העונג של הכלל ולא של הפרט. היא מחזירה אותנו למציאות אמתית שהעולם הוא אחד ולא עולם מפורד. וכשמבינים וחיים באופן כזה - אין כבר יסורים.
מכאן אתה מבין ש"הטוב" שבייסורים הוא מפני שהם מביאים אותנו להתפלל לה', זה לא ח"ו שהקב"ה רוצה את יסורינו. הוא רוצה בהם כמו שאב רוצה בכאב של בנו. חלילה. רק שלפעמים הבן בורח מבית אבא אל הרחוב והקור והרעב של הרחוב מביאים אותו להשתוקק לבית אבא. לפעמים ההשתוקקות אינה כל כך חזקה. הגאוה הטיפשית גוברת עליה. והילד מעדיף להתקרר ברחוב ולסבול רעב העיקר לא לחזור לבית אבא. בשעות אלו גם האבא מצטער מאוד על בנו הכואב. אבל אין האב יעשה דבר עד שהבן יבין שהדרך הנכונה היא לחזור הביתה לאבא ואמא שאוהבים.
לפעמים האבא והאמא שולחים ידידים שיפגשו את הבן בכוונה או ב"מקרה" ויאמרו לו שהבית פתוח ואבא ואמא מצפים מאוד לראותו. אבל אם ליבו של הבן הוא לב אבן - כל הנביאים לא יעזרו. גדולה הסרת הטבעת של אחשרוש שניתנה להמן יותר ממ"ח נביאים ושבע נביאות שעמדו להם לישראל ולא הועילו להחזירם בתשובה כמו המן או מחליפו של דורנו - היטלר וחבר רוצחיו.
ובכן למדתו שהקב"ה מתאווה לתפילתן של ישראל, מתאווה לתפילתן של בניו, מתאווה לשובם הביתה!
כל טוב, בהצלחה רבה בעבודת ה', ותפילה מתוקה!