הציונות הדתית והטלויזיה, למה לכם אין רבנים גדולים?

שלום מרב.
קראתי את שאלותיך, ולפני הכל רציתי לתקן את סגנון השאלה הראשונה.
שאלת "מה היחס של היהדות הדתית ציונית לטלויזיה?"
מצורת הצגת השאלה נראה שאת מבינה שיש את 'השקפת העולם של התורה' בענין, והיא גם השקפת העולם ה'חרדית', ואילו ישנה גם השקפה מיוחדת לציונות הדתית ביחס לטלויזיה, במסגרת ה'חידושים וההקלות' שהציונות הדתית ממילא מקילה ומחדשת.
ועל זה באתי להדגיש: זה פשוט לא נכון. השקפת העולם הציונית - דתית לא באה להקל בנושאים מסוימים. הציונות הדתית – השקפת עולמה זהה זהות מוחלטת עם התורה.
אלא שאם ככה יש להסביר שתי תופעות.
1) כיצד שונה הציונות הדתית מה'חרדים' בענינים מסוימים, כמו צבא, התיחסות למדינה, יחס לחילונות וכדו'?
2) כיצד בכל אופן אנחנו אומנם כן מוצאים מתירנות יתר בקרב אנשי הציונות הדתית יותר מבעולם החרדי (כמו חוף מעורב, טלויזיה, סניפים מעורבים, נשים ללא כיסוי ראש וכדו')?
נראה לי שבעצם לשתי השאלות תשובה אחת.
הציונות הדתית לא מקילה ולא מתירה שום דבר שלא מותר לפי התורה. הציונות הדתית כן מרחיבה מאוד את השקפת עולמה וכוללת בתוכה עוד הרבה ענינים הקשורים לתחיית האומה ולמציאותנו המתחדשת בא"י – מדינה, צבא, ובעצם כל מציאות החול ששכחנו ממנה ב – 2000 שנות הגלות.
הציונות הדתית רואה בתהליך התחיה תהליך מבורך, תחילתה והמשכה של צמיחת הגאולה, ולכן היא משתפת איתו פעולה. היא מיחלת להצלחת התהליך.
היא תברך את המדינה, תתפלל לשלומה ולשלום חייליה, ואף תתרום את בניה לשירות בצבא. היא תתפלל לשגשוג הכלכלה, הממשלה, החקלאות והמדע, ותתרום את המוכשרים מבניה בתחומים האלה לשתף פעולה ולעזור לקדם אותם.
ה'ציונות הדתית' היא לא תוצר של פשרה עם המציאות ובריחה מהעול הכבד של התורה. בדיוק להפך, הציונות הדתית דווקא מתוך הדביקות המוחלטת בה' וברצונו מוסיפה באורח חייה שיתוף פעולה מלא עם רבונו של עולם בדרך הבאתו את הגאולה.
ואם 2000 שנה לא היתה לנו מדינה, זה לא מונע מאיתנו להשאר כצופים עירניים על המשמר, וכשקול דודנו דופק, לפתוח את הדלת לתת לו יד ולצעוד איתו הלאה.
ונקודה זו עצמה היא גם הגורם למתירנות. שכן הרצון להיות שותף בתהליך, לבנות מדינה וצבא, דבר שמחייב בהכרח עיסוק בחול, הופך את הענינים למסובכים ביותר. צריך לקום ולברר מה מהחול חיובי לעסוק בו ומה שלילי.
ואם אין עומק והבנה ברורה מה מטרתו של החול, ומה יחסו אל הקודש, וממילא כיצד אנו משתמשים בו, משכללים אותו ונהנים ממנו, נוצר ערבוב, בלבול, והאסור נהיה מותר ונפרצים הגדירות.
אין ספק שלשלול כל עיסוק בחול ובמציאות התחיה היה משאיר את החיים יותר פשוטים, פחות מורכבים, ואז גם אצלנו לא היו סטיות ונפילות.
אבל מה אפשר לעשות שאלוהים רוצה לברוא מציאות גדולה ומורכבת שכוללת בתוכה את הכל, ואין ספק שככל שהדבר מורכב יותר הוא גם מסובך יותר ויש בו יותר סיכון לנפילות.
אך זה לא יגרום לנו לצמצם את השקפתנו. אלא עלינו להעמיק אותה ולהסביר לעצמנו שהציונות הדתית היא בשום פנים לא המצאה פשרנית מחודשת אלא אמת אידיאלית גדולה וממילא מורכבת.
כשזה יחלחל בתוכנו, לאט לאט בתהליך ארוך תעבור המתירנות מן הארץ, או לפחות לא ינסו להצדיק אותה.
אם כן המתירנות אינה השקפת עולמה של הציונות הדתית אלא תוצר ישיר של בלבול הנובע משטחיות הבנת מורכבותה.

וביחס לשאלתך,
השקפת העולם של תורה היא שהטלויזיה כמו הרבה דברים אחרים היא מכשיר חיובי, רק השאלה היא כיצד ולמה משתמשים בו.
אם היא היתה משמשת כמכשיר ליציקת תכנים וערכים בצורה המונית אז ודאי שהיא חיובית. אבל כאשר הכלי הזה משמש רובו ככולו לשידור אלימות ופריצות, ובשעות שאלה לא משודרים אז משדרים תוכניות בלי שום תוכן או מסר, אלא חצי שעה של כלום. אז ודאי שאין לכלי הזה מקום בבית, לפחות זמנית, עד שישתנה לוח השידורים.
יש להעיר, שיתכן שבטלויזיה יש חסרון מצד עצמה, שהיא מחנכת לפאסיוויות. גם זה שיקול חשוב שגם בעתיד שתוכן הטלויזיה ישתנה הוא יצטרך להלקח בחשבון.
אם את רוצה מקור תסתכלי בדברי הרב אבינר בקצרה ב'אשמח' חלק א' עמוד 63. ובאחד מעלוני 'באהבה ואמונה' כתב הרב אבינר מאמר שלם על הטלויזיה. (אני לא זוכר את מספר העלון, אך בלי ספק תוכלי לברר זאת ב'מכון מאיר', או באתר שלהם באינטרנט).

וביחס לשאלתך השניה.
הגיוני מאוד שציבור שלא כל בניו הולכים לישיבות דווקא, לא יוציא כמות של רבנים זהה לאלו שיצאו מציבור שבו כולם לומדים תורה. וגם נכונה מאוד טענתך שהציבור הדתי לאומי מפולג, ואין לו רבנים המוסכמים על כל הקבוצות שבתוכו.
אך ביחס לקביעה שלך שהרבנים ה'חרדים' מוכרים יותר, נראה לי שזה לא מדויק.
הסיבה העיקרית שבגללה רוב העולם החילוני לא מכיר רבנים היא הנתק וחוסר הקשר בין הציבורים, וכן חוסר הקשר בין התחומים שבהם עוסק הרב, לתחומים שבהם עוסק האדם החילוני הממוצע.
אך כאשר "יפלוש" הרב לתחום שבו מצוי גם האדם החילוני, אז הוא יוכר. ולכן באופן "מפתיע" אותם רבנים 'חרדים' מוכרים, הם בדרך כלל אותם המוכרים מהפוליטיקה, כמו הרב עובדיה יוסף, הרב אלישיב, האדמו"ר מגור העומדים בראש מפלגה. זה לא מוריד מגדולתם, אך זו היא סיבת פרסומם.
וכי מישהו מהעולם ה'חילוני' שמע על הרב חיים קנייבסקי, הרב שטיינמן, הרבנים הלברשטאם, פישר, שכטר, לפקוביץ, קרליץ או וואזנר, מענקי העולם ה'חרדי' ואעפ"כ הם בבחינת 'נעלם'?
וכי שני רבני המפד"ל לא מוכרים בציבור? (אומנם פחות, אך זה תוצר של חוסר המוחלטות של המפלגה האם לעשות אותם כרבניה הרשמיים או לא. ולכן לא מפרסמים את דבריהם באופן קבוע, דבר שממילא מפחית את פרסומם בתקשורת).
ואם ישנו רב שיכנס לתחום הטלויזיה גם הוא יוכר באותה מידה. מי לא שמע על הרב מוטי אלון?
וא"כ הכרת הרבנים הדלה היא אינה תוצר של אחדות הציבור, כמותם, ובטח שלא איכותם של הרבנים. ולכן היא קיימת באופן שוה כלפי רבני ה'חרדים' וכלפי רבני ה'ציונות הדתית'.
וב"ה גם לציבור הדתי – לאומי גדולים לרוב. הרבנים אברהם שפירא ומרדכי אליהו, הרבנים שלמה אבינר (רבה של בית אל), יעקב אריאל (רבה של ר"ג), דב ליאור (רבה של קרית ארבע – חברון), שאר ישוב כהן (רבה של חיפה), שמואל אליהו (רבה של צפת והגליל) ועוד.
בתקווה שעניתי לשאלותיך ובהצלחה בכתיבת העבודה
אריה, 'חברים מקשיבים'

נ.ב בנושא של תפיסת העולם של הציונות הדתית תוכלי לעיין בתשובות נוספות שלנו בכתובת: ציונות דתית פשרה או אידאל - https://www.kipa.co.il/noar/q.asp?id=1660
ובמדור: אנחנו שואלים, אתם עונים - http://kipa.co.il/noar/n_show.asp?id=1236