שאלה
מי קודם באכילה, האדם או בעל החי שלו?
והאם אדם שדיבר בין הברכה לאכילה יצא ידי חובה?
תשובה
יפה שיחתם של אבות מתורתם של בנים - ממעשה אליעזר ורבקה, ממה שאמרה רבקה "שתה וגם גמלך אשקה" - אנו למדים, שהגם שבאוכל הסדר הנכון הוא: "ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת", ואסור לטעום קודם שיאכיל לבהמתו, בשתיה - האדם קודם. לימוד זה נשנה לאחר מתן תורה מהפסוק "ותשת העדה ובעירם".
יודגש כי בכלל 'בהמתו' גם חיות מחמד שמגדל אדם בביתו, וכן דגים באקווריום.
אם כבר בירך המוציא ונזכר שעדיין לא האכיל את הבהמה - יטעם מהלחם, ואח"כ יאכיל את הבמה או יאמר 'תנו אוכל לבהמה'. בדיעבד, אם לפני שטעם אמר 'תנו אוכל לבהמה' - אין זה נחשב להפסק, שהרי האכלת הבהמה הינה חלק בלתי נפרד מאכילת האדם. בדיעבד גם ההוראה 'תנו לבהמה לשתות' אינה נחשבת להפסק, למרות שאדם קודם לבהמה בשתיה.
למדנו איפוא שדיבורים שהינם צורך האכילה אינם נחשבים בדיעבד להפסק. לכן, אם רואה שאין מלח על השולחן לתבל בו את פתו, רשאי לאמר 'הביאו מלח', גם אם הוא נמצא בין הברכה לבין האכילה. הדבר נכון גם בימינו, אף שהלחם שלנו מתובל כבר במלח.
דיבורים הנחשבים כהפסק גורמים לכך שהמוציאם מפיו לא יצא ידי חובתו. משום כך - לדעת הבית-יוסף (וכן פסקו במשנה-ברורה ובכף-החיים) - המברך 'המוציא' על מנת להוציא את המסובים ידי חובתם, והם דיברו שלא מענין הסעודה קודם שטעמו, צריכים לחזור ולברך (ובשבת צריכים שוב לחם משנה). אולם דעת הרמ"א היא, שאם כבר טעם המברך אין המסובים עמו צריכים לחזור ולברך, ובדיעבד יצאו בברכתו ובטעימתו. כדעה זו פסק בעל בן-איש-חי, וכך יש לנהוג למעשה, שהרי ספק ברכות להקל. נכון אפוא להרהר את הברכה בלב.
מיותר לאמר שעל מנת לא להיכנס לספק ברכות, יש להזהר שלא ידברו המסובים מאומה בין ברכת 'המוציא' לבין טעימתם. הוא הדין לקידוש ולכל ברכה שאחד מוציא את האחרים ידי חובתם במצוה שמקיימים לאחר הברכה.