האם מותר להעריץ כוכבים? האם יש בעיה עם זה?

שלום לך,
בגלל חשיבות הנושא ובגלל שהוא מעסיק רבים, ביקשנו משני חברים, שמיר ותהילה, לכתוב תשובה בנושא:
1) שלום הדס,
איסור הלכתי שעינינו 'עבודה זרה' קיים כאשר מייחסים לאדם או לכל ברוא אחר, יכולות אלוקיות.
לגבי הערצת כוכבים נראה מן המציאות שבעיה הלכתית כזו אינה קיימת משום שבהערצת הכוכב כפי שהיא נתפסת כיום, אין צד שמייחס לכוכב תכונות אלוקיות, אולם בשאלתך זו על הערצת כוכבים טמון עניין גדול שמחייב ברור עקרוני, שכן ישנם נושאים במציאות חיינו שבהתיחסותנו אליהם אנו מעצבים ובונים את עולמנו הרוחני או להפך- הורסים אותו. ולכן חשוב מאוד שנברר את הדברים.
ננסה לבאר קודם כל מהי הערצה בכלל.
הערצה זו מילה שמבטאת יחס עמוק ופנימי מאוד כלפי מישהו או משהו.
אנו מזכירים בתפילתינו בברכות שלפני קריאת שמע את המושג "להעריץ" כאשר אנו באים לתאר את עבודת משרתיו של הקב"ה:"...וכולם פותחים את פיהם בקדושה ובטהרה... ומקדשין ומעריצין וממליכין...". זוהי מילה שמבטאת יראת כבוד עצומה, התבטלות בפני משהו שהוא גדול ממני מאוד. זהו המקום הנכון שממנו אנו אמורים לעבוד את הקב"ה.

אך בין אדם לאדם הדברים צריכים להיות אחרים. צריכים להיות יחסים של כבוד והערכה לכוחות ולכשרונות של האדם האחר, ללמוד מן המיוחדות והשונות, להכיר במעלת השני, אבל לא להעריץ! להעריץ- אנו מעריצים אחד, והוא רבונו של עולם.
הערצה עניינה לדבוק במשהו, לרצות לחקות ולהיות דומה. הצורך הזה של האדם ביסודו הוא נכון כשהוא מופיע במידה וצורה המתאימה. זוהי תופעה בריאה וטבעית שכן כל אחד מאיתנו צריך וחייב במהלך חייו דמויות שיהיו לו למודל וחיקוי. בתחילה יוכל להזדהות איתן, לאחר מכן ילמד מהן אורחות חיים, וימשיך הלאה להתמלא ולהתגדל מהן.
בתחילת חיינו הדמויות המרכזיות הם ההורים שלנו שהביאו אותנו לעולם וגידלו אותנו. עם הזמן המעגל מתרחב. נוספים בו חברים, מורים, רבנים, ואנשים נוספים שאנו מעריכים את אישיותם ופועלם בחיים.
ומי הן אותם הדמויות שבהן אנו בוחרים לדבוק ולהעריך? אלו הדמויות היותר ערכיות, היותר חיוביות שאנחנו מכירים, שמרעיפות עלינו טוב, ושמהן נוכל ללמוד ולהתקדם.

בואי נחשוב רגע ביחד מה גורם לנו להעריץ את אותם 'כוכבים'?
אם נביט באמת ולעומק נגלה שדברים מאוד חיצוניים, שטחיים ולא עמוקים משכו אותנו לשם. לרוב נסחפנו אחר ההתלהבות הריקנית של תרבות המערב, בטלויזיה, בפרסומות ובפוסטרים שאינה באמת מאפשרת לנו לראות ולבחון את הדברים באורם האמיתי.
על מסך הטלוויזיה לאור הזרקורים, מתחת לשכבות האיפור הם אולי נראים לפעמים טובים ויפים. אבל האם באמת אותן דמויות ראויות לכך שנעריץ אותן? שנחקה את מעשיהן? שנרוץ לכל הופעה ונתרגש למראה כל פיסת מידע עליהם שמופיעה בעיתון? הרי ברור לכולנו שהמסרים שבשמם הם באים הם מסרים לא חיוביים. מסרים של סגידה ליופי, לכסף, להצלחה החומרית, מסרים של חוסר צניעות, של חיי משפחה מקולקלים, מסרים של תרבות נהנתנית שטחית וחיצונית (שלא נדבר על הבעיות ההלכתיות שתרבות כזו יוצרת). גם אם נראה לנו שחייהם של הכוכבים נוצצים ומושכים, הדברים רחוקים מאוד מהאמת והם באורח חייהם רחוקים מאותו אושר פנימי אמיתי שאליו אנו שואפים.
העובדה שמידי עונת שידורים חדשה על-פי צו האופנה המתחדשת "כוכב חדש עולה בשמי הרקיע" מעידה על ערכם של הדברים, על רגעיותם ושטחיותם, שכן דבר בעל ערך אמיתי מתקיים לאורך זמן.
הדמויות שאנו שמים מול ענינו מעידות על התוכן שבו אנו רוצים למלא את חיינו, ואנו מושפעים מהן אם נרצה ובין אם לא.
צריך שכל אחד ישאל בינו לבין עצמו האם היחס שאני רוכש לדמות המסויימת הזו מקדם אותי? האם זה עושה אותי אדם יותר טוב, האם אני מבטא בזה את האני הפנימי שלי?
הרב אלישע וישליצקי כותב בספר "כותנות אור" דברים נפלאים על חיפוש החיים היותר פנימי:
" ... מי שמחפש את קיום החיים במובנם הפנימי ואת משמעותם ומי שמשקיע בחיפוש זה ומתמיד בו נפגש עם הנסתר ועם התוכן הפנימי ומקבל חיים ממפגש זה כוח הרצון גדל ומתעדן כאחד והאדם בטהרתו ובצניעותו הופך ככלי לגילוי רצון ה'".
שנדע להשכיל נכונה את הדברים האמיתיים יותר ומהם נתגדל ונעלה מעלה מעלה.

בהצלחה וכל טוב,
תהילה, חברים מקשיבים

תשובה שניה: שלום הדס,
בבסיס התשובה צריך לבדוק מהי אותה "הערצה" עליה אנו מדברים, מהם השפעותיה על המעריץ ועל המוערץ, מה ההבדל שבין סוגי "הערצה", מה ההבדל בין "הערצה" ל"הערכה", והכי חשוב: את מה בדיוק אנחנו מעריצים.

הערצה היא, במובן מסוים, דבר מחייב, שדורש הרבה מהמעריץ. כדי להיות מעריץ אמיתי, חסיד נלהב, של מישהו צריך לכבד אותו ולהשתדל ביקרו. כמובן שאפשר להתחמק מהמחויבות, ולטעון שאני לא מעריץ את הזמר, שחקן הכדורגל, או כוכב הקולנוע, אלא את יכולתו, כשרונו, עבודתו או ביצועיו. ואותם אין בעיה לכבד, וכל מי שישאל אותי אענה לו בחיוב "השירים של פלוני יפים/ מדהימים/ מרגשים".
כאן אנחנו נכנסים לשאלה "את מה בדיוק אנחנו מעריצים?", את גופו של השחקן, את קולו של הזמר, את כשרונuתיו, את אישיותו, אותו ממש, את מה שהוא מסמל. השאלה הזאת היא שאלה אישית, אבל חלק מהדברים אמורים לבייש כל אדם שפוי. איך אפשר לכבד להעריך להעריץ את הרגליים של איזה שהוא שחקן. איך אפשר (בייחוד לאדם דתי) להעריץ את יופי עיניה של שחקנית קולנוע (מבלי להיכנס לשאלות הלכתיות של תליית תמונות של שחקניות בלבוש זה או אחר).
אפשר להעריץ את האישיות, להגיד שזה דבר שמוערך עלי, ככה לפי דעתי אמור להראות מי שרוצה שאני אכבד אותו. זה מה שהייתי רוצה להיות בעצמי.

שלמה המלך כותב בספר משלי (כ"ז כ"א) "מצרף לכסף וכור לזהב, ואיש לפי מהללו יוכר". רבינו יונה מסביר, שכפי שהכסף נבדק ומוערך אצל המצרף, וכמו שניתן לעמוד על טיבו של הזהב בכור, כך כל אדם מוכר על פי מהללו, מה שהוא מהלל בפיו, הדברים המוערכים אצלו. אדם ניכר על פי מה שמרשים אותו, "אמור לי מי הם רבותיך ואומר לך מי אתה".
לכל אדם יש שאיפות ורצונות, אפילו אם אין בכוונתו להגשים אותם היום או מחר. מטרות ושאיפות אלו, הן מה שמנחה אותו וקובע אצלו, ואילו היה יכול להכתיב את כללי החיים, ולהעניק לעצמו כשרונות ויכולות נוספים, ועל פי זה היה מנהל ובונה את אישיותו ואת חייו.
בשלב הזה התורה נכנסת, ומציירת לנו שאיפה עליונה של אדם מושלם, החי את חייו על פי הדרכה אלוקית, אדם שזיכך את מידותיו בעבודה מוסרית, הירא מאלוקיו ברמ"ח אבריו. שאיפה שגם אם אין בכוחנו למלאותה היום או מחר, אסור שנתעלם ממנה והיא זו שצריכה להנחות אותנו.
אין בכוונתי שאסור לאהוב שיר מסוים או להתלהב מביצועים כאלו ואחרים (כל מקרה לגופו). אפשר להעריך פרטים מסוימים באישיות (מידות טובות) המעוררים הערכה. אבל לקחת אישיות שעבודת ה' ממנה והלאה, שמידות ומוסר אינם הצד החזק שלה (בלשון המעטה), וגם אם ישנם צדדים חיוביים, לא בזכותם אותו כוכב הגיע לכותרות!
ו'כמצרף לכסף וככור לזהב', כך מי שמהלל את האבות הקדושים, שמעריץ את משה רבנו, ששואף להיות דוד המלך או רבי עקיבא, שמנסה לחקות את הרב קוק או ר' אריה לוין זכר כולם לברכה, נוכל להכיר שיש לפנינו מעריץ של המועדון היוקרתי ביותר.
בהצלחה רבה
שמיר, חברים מקשיבים