האם מותר לבזוז מהאויב בשעת מלחמה או מבצע צבאי?

למורן וענת, שלום וברכה.
א.יש להבחין כאן בארבעה דיונים עיקריים מבחינה הלכתית וערכית:
1. דין ממונו של הגוי (לצורך העניין: בשעת שלום) לעניין איסור גנבה, במישור הממוני לבדו, כלומר, האם אסור לגנוב מגוי, ובאילו מצבים.
2. האם המצב שונה בשעת מלחמה?
3. האם יש ממד של חשיבות בהופעה המוסרית כלפי העולם, כלומר שאע"פ שמותר ליטול את ממונו של הגוי במצב מסוים, יהיה עדיף להחזירו לבעליו מצד 'קידוש השם' וכדו'.
4. האם יש חובה לציית לפקודות צה"ל?
ב. אפתח כאן דווקא בנקודות האחרונות. חכמינו אמרו שבמצבים מסוימים יש להחזיר אבדה לנכרי אע"פ שאין חובה לעשות זאת מבחינת דיני ממונות, כדי לקדש שם שמים. יש חשיבות להופעת שם ד' שנקרא על עם ישראל, ולכן אם כתוצאה מההחזרה יאמרו הגוים 'אין בעולם כאומה זו', דבר זה מצדיק להחזיר את הממון לגוי, למרות ההפסד הכרוך בכך. נראה שזו ההנחה העומדת בבסיס הפקודה הצה"לית שלא ליטול מהביזה. וכאן פוגע אותו חייל שבוזז בטוהר שמו של צה"ל, ששם שמים נקרא עליו (ודאי כך הוא כלפי אומות העולם, הרואות בו את צבא ישראל, עם ד').
כיון שזו הפקודה, נוסף כאן הערך של הציות לפקודות. מערכת צבאית, שהיא מערכת אנושית מורכבת, כשביד כל חייל נשק שיכול לשמש לתועלת גדולה, ועלול גם ח"ו להיות לרועץ, איננה יכולה לפעול אלא באמצעות סדרים, כללים ופקודות. אם כל חייל יפעיל את רוחב בינתו ודעתו כדי להחליט לעשות כרצונו, ברור הדבר שמספר התקלות המדאיבות יגדל. לכן חובה על כל חייל בצה"ל לציית לפקודות הצבא. (כמובן אם יאמרו לו לעשות דבר שאסור לעשותו ע"פ ההלכה, כגון לעשן בשבת, עליו לסרב, אך אין אנו עוסקים בכך).
אם כן, יש הגיון רב בפקודה הצה"לית להימנע מביזה מבחינה תורנית, ולכן על כל חייל למלא אותה: א. כדי להצטרף לפעולה של קידוש שם שמים. ב. כשם שחייב הוא לציית לכל הפקודות, כדי לאפשר תפקוד בריא ומעולה של המערכת הצבאית והמלחמתית.
ג. עד כאן דברנו מבחינת הופעתנו כיהודים כלפי אומות העולם, ועתה נדון מהצד הממוני לבדו.
יש הלכות מיוחדות בעקרונות ההתייחסות לממונו של גוי. מצד אחד ברור שאסור לגנוב מגוי, ויש אומרים שדבר זה אסור מהתורה. כמו שכתב הרמב"ם (הלכות גזלה ואבדה פרק א הלכה ב'):
"אפילו גוי עובד עבודה זרה אסור לגזלו או לעשקו, ואם גזלו או עשקו יחזיר".
ומאידך, יש מצבים מוגבלים, בשעת שלום, שממונו של גוי מותר. נביא כאן מדברי הרמב"ם בעניין זה (הלכות גזלה ואבדה פרק יא, הלכה ג'):
"אבדת הגוי מותרת שנאמר 'אבדת אחיך', והמחזירה הרי זה עובר עבירה, מפני שהוא מחזיק ידי רשעי עולם, ואם החזירה לקדש את השם כדי שיפארו את ישראל וידעו שהם בעלי אמונה, הרי זה משובח, ובמקום שיש חלול השם אבדתו אסורה וחייב להחזירה...".
אם כן, אם גוי איבד דבר מה, אין להחזירו לו, אע"פ שכאמור לגנוב מגוי, אסור.
[היתר נוסף שמצאנו, אע"פ שאיננו קשור לענייננו, הוא טעות הגוי. כתב הרמב"ם (הלכות גזלה ואבדה פרק יא הלכה ד'- ה'):
"טעות הגוי כאבדתו ומותרת והוא שטעה מעצמו, אבל להטעותו אסור. כיצד, כגון שעשה הגוי חשבון וטעה [=נתן יותר עודף]. וצריך שיאמר לו ישראל, 'ראה שעל חשבונך אני סומך ואיני יודע, אלא מה שאתה אומר אני נותן לך', כגון זה מותר, אבל אם לא אמר לו כן, אסור, שמא יתכוון הגוי לבדקו, ונמצא שם שמים מתחלל"].
אם כן, מהבחינה הממונית כשלעצמה, יש מקום לדון על הביזה שנמצאת בבתים עזובים כעל אבדה, ואם כן יש להחשיבה כמותרת מדין אבידת הגוי, שכאמור מותרת, מפני שהתורה לא חייבה אותנו אלא להחזיר אבדה לישראל.
ד. כמו כן יש כאן התר נוסף. יש מצב של כיבוש, שבו נכנס הממון תחת ידי הכובש מציאותית. זהו גדר הלכתי שמופיע בכמה מקומות, אך נראה שיש בו עומק (מבחינת עולם המושגים הממוניים לאור ההלכה), ואין כאן המקום להעמיק בו. בכל אופן אנו מוצאים שהתורה הבטיחה לנו, כשנכנס לארץ שנבוא אל 'בתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת', ונזכה בהם. מבחינה ממונית אם כן יש מקום להיתר בשעת כיבוש, אלא שיתכן שהתר זה אינו מתקיים כאשר ראשי המלחמה מתנגדים לו.
ה. לסיכום: מצד דיני ממונות 'נטו' היה לכאורה מקום לדון בשני צדדי התר: א. אולי יחשב כאבידת הגוי. ב. אולי יש להחשיב מציאות זאת כ'כיבוש מלחמה'. אך כיון שיש שיקולים נוספים, טוהר שם ישראל, קדוש שם שמים, וחובת הציות לפקודות הצבא, אסור הדבר.
כאן יש מקום לציין, שמבחינת חילול שם שמים וטוהר שמו של הצבא לא מבוטל חלקם של אלה שמפרסמים ידיעות כאלה, ועליהם לשקול היטב את דבריהם.
הדברים שכתבתי אינם בבחינת פסק הלכה אלא נקודות לעיון. להרחבה מומלץ לעיין במאמרים הבאים שעוסקים בנושא ביסודיות: ספר משפט המלחמה עמ' קסה'-קסז, ערכים במבחן המלחמה עמ' 199-215, נועם כד' עמ' קמג-קנו, מורשה ז עמ' 107-111.

ויהי רצון שיתקדש שם ד' בעולם,
נזכה כולנו להתפרנס בכבוד וביושר,
יאבדו כל צוררי עם ד' מהרה,
לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה.
מיכאל, חברים מקשיבים