האם אלוהים לוקח מאיתנו את האנשים הכי טובים?

שלום לך,
באופן עקרוני, אחד מהתחומים שאין לנו ידיעה והבנה בהם, הוא החשבון האלוקי הקובע "מי יחיה ומי ימות, מי בקיצו ומי לא בקיצו".
אין לנו את הקריטריונים ומכלול השיקולים העומדים בפני הרבש"ע.
איננו יכולים לשפוט ולשקול את רמתו הרוחנית של אדם, בין אדם למקום או בין אדם לחבירו. וכל שכן כאשר המוות אינו בהכרח תוצאה של עבירות אלא ישנה "מיתת צדיקים שמכפרת". ובמלחמה, פיגועים וכדו' יתכן שבכלל החשבונות שונים (אורות המלחמה א', הרב קוק).
ולכן בתחום הזה איננו מכריעים או מנסים להסביר למה פלוני זה או אחר מת, או מה הם הקריטריונים המביאים את האדם להיות הבא בתור, וממילא לנסות לחשוב "מי הבא בתור ומי בתור הבא".
אלא אנו עוסקים בחיים, ממשיכים לעשות את שלנו, להתקדם, להתפתח, לעבוד, ללמוד, להקים משפחות, ללכת בדרך הישרה בעיני אלוקים ואדם, שהיא דרך – חיים ונותנת לנו חיים, ולא עסוקים כלל בשאלה מתי יבוא, ואם בכלל יבוא, המוות.
האדם החי בצורה בריאה לא עסוק בשאלת המוות.

ואם כן אין לנו קריטריון ברור לקביעת מי הם הנרצחים בפיגועים ואסונות, ולא בהכרח שהם הטובים ביותר. ואף על פי כן זה לא מפליא שאנו שומעים בכל הספד שאותו הנרצח הוא האדם הטוב בעולם, כי כמו שכתבת בעצמך "כל האנשים בעולם טובים", מי יותר ומי פחות. אלא שהרבה נקודות טובות שלא הודגשו במהלך החיים מקבלות יותר דגש אחר המוות.
ישנו רמז קדום לעניין הזה בסדר הפרשיות 'אחרי מות', קדושים', אמור'. כלומר 'אחרי מות' כל אדם שמת, 'קדושים אמור', קדוש תאמר עליו.
ולמה באמת הרבה נקודות מובלטות דווקא לאחר המוות? נראה שיש לכך מספר סיבות, וניגע בעיקרית.
כאשר אדם נפטר מן העולם ומעתה הוא יחסר לקרוביו וחבריו, אותה הרגשת חסרון מעלה את כל התכונות הטובות והזיכרונות היפים שנשארו ממנו. כל אותם חיכוכים, מריבות וכדו' עם המת הם מעיקות ומפריעות בדיוק באותה השעה שבה הן קורות. אך כשנפרדים, והרגשת החסר מתחילה לבצבץ, אז מורגשים רק הדברים החסרים באמת, והשאר נדחק לפינה.
עצם המעמד, על הקבר הפתוח או במשך השבעה, ועוצמת המוות, לא נותנות לאדם את היכולת להמשיך ולעסוק בקטנות, כמו קנאה, טינה, תחרות שהייתה ביניהם וכדו'.
האדם מתעלה מעל כל זה, ושוב כמו נפה מתנקזות התכונות השליליות, ולא נשאר לחבר הקרוב או לקרוב המשפחה אלא לדבר על טוב הלב, העדינות, נדיבות הלב והאדיבות של המת, או על ההשקעה שלו בחברים ובמשפחה.
יתכן ולפעמים המספיד 'מנפח' ומגזים בתיאור המת. גם זה נובע מאותה תחושה שהזכרנו, שבאותו זמן באמת כל הדברים הרעים מתגמדים ונקודות האור גדילות מאד, ובאות לידי ביטוי מוגזם בדברים של המספיד.
מלבד זאת החבר או האח המתגעגע רוצה לחרוט יותר לעומק את זכרו של המת, וכדי שהזיכרון העמוק שיישאר יהיה כולו טוב ומלא געגועים הוא מוסיף ומגזים קצת בתיאור. כי אחרי הכל עכשיו הם נפרדים לנצח, ורק זיכרונות כאלה הוא רוצה שיישארו לו מן המת.
ואם כן רק נסכם שבאמת כל האנשים טובים אצל חלקם זה מאד יבלוט גם במשך החיים, ויש שאצלם זה יבלוט בעיקר לאחר המוות.
ומתוך תקווה שעניתי על שאלתך, נסיים בתפילה: אדרבה, תן בלבנו שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם" ושנדע תמיד לראות את נקודות האור שבכל אחד לא רק בשעת הפרידה אלא בחיים עצמם.

"ומחה ה' אלוקים דמעה מעל כל פנים", ושנשמע בשורות טובות.
אריה, 'חברים מקשיבים'