גזרה על המת שישתכח מן הלב

חכמינו הגבילו את הענין ואין בדבר זה דבר קבוע. יש תנאים שעושים להם אזכרה אחרי אלפי שנים ויש תנאים לא פחות גדולים שאין להם אזכרה.

השאלה היא האם זה מוסיף לחיים או לא?

אם זכרון הנפטר מעיב על החיים - בודאי שזה לא נכון. וזה מפריע גם לנפטר עצמו!!
לא כל כך מתאים לתלות תמונה של נפטר על הקיר אלא אם כן מדובר באדם גדול רוחנית וכד' שזכרונו מביא לאנשים בבית יראה ורצינות והתנהגות ראויה.
אבל אם זה תמונת בן שנפל ח"ו שמראהו מביא את האמא (והאבא) לצער מתמיד - זה לא נכון.



ראי פרק זה מתוך ספר שאלות של חיים

----

כמה מותר לאדם לבכות?

אמרו חכמים שאין על האדם לבכות יותר מדי ולשקוע בדכאון וביאוש, אלא להצטער כדרך שבני אדם מצטערים.
מעשה באשה אחת שגרה בשכונתו של רב הונא עם שבעת בניה. יום אחד מת לה אחד הבנים, התאבלה עליו האשה ובכתה הרבה מדי. ראה זאת רב הונא ואמר לה: אשה יקרה, אנא אל תבכי יותר מדי על בנך שמת, לא טוב הדבר אשר את עושה, את גורמת
רק רעה לעצמך. אם תשמעי לי מוטב, ואם לא - תצטרכי להכין תכריכים גם לבן השני, שלך. לא שמעה האשה המסכנה בקולו של רב הונא ולאחר זמן מת לה הבן השני, בדיוק כפי שאמר לה רב הונא. המשיכה האשה לבכות ולבכות עד שמתו לה כל בניה. ישבה האשה בבית ובכתה על גורלה המר. לבסוף אמר לה רב הונא: אם תמשיכי במעשיך
הלא טובים תצטרכי להכין תכריכים גם לעצמך. לא שמעה בקולו ומתה גם היא.
הגמרא אומרת:
"אל תבכו למת ואל תנודו לו" - אל תבכו למת יותר מדי ואל תנודו לו יותר מהזמן
שקבעו חכמים. שלשה ימים לבכי, שבעה ימים להספד ושלושים יום לגילוח ותספורת.
מכאן ואילך, אמר הקב"ה, אין אתם רחמנים יותר ממני ואם תבכו הרבה על המת, אתם גורמים שלבסוף תבכו רק על עצמכם או על צרה אחרת שתבוא ח"ו.
ולכן מי שהוא בעל נפש ויש בו מאהבת ה' ומאמין בתורתו הקדושה, אם אירעה לו איזו צרה ח"ו כגון אבידת ממון או מיתת בנים שהיא הקשה מכולם, יסבול כאבו בסבלנות. ואל יפליג בצערו יותר על מה שציוה הקב"ה בצורתו. וידע שכל מה שעושה הקב"ה, לטוב הוא עושה, ואף על פי שלפעמים אין הדבר נראה במבט ראשון, אחר שנים מרובות או מועטות רואים את הטובה. וגם אדם שמת לו מת, ישכור את הפסוק "בנים אתם לה' אלקיכם - לא תשימו קרחה בין עינכם למת", שאסור לאדם לתלוש שערותיו בצערו או לשקוע בדכאונו, אלא צריך לזכור שאנו בני הקב"ה בני אל-חי, ואין אדם מישראל מסיים את תפקידו בשעה שהוא נפטר מהעולם הזה.
אחד משלושה עשר העיקרים שקבע הרמב"ם, שהם יסודות האמונה של הדת היהודית, הוא - "אמונה בתחית המתים".
את האמונה הזו צריך להעמיק ולהשריש היטב בדעתנו ליבנו, מפני שישנם אנשים אשר אצלם המושג "אמונה בתחית המתים" שגור על פיותיהם אך לפי מעשיהם מוכח שזה רק מן השפה לחוץ.

ומתי האדם נבחן אם הדבר מושרש אצלו או לא?
כאשר הוא עובר משבר בחיים כגון שמת לו קרובו או ידידו האהוב ביותר, ובגלל הכאב והצער העמוק מתמרמר בבכי כאילו נפרד ממנו לעולמים ואין באפשרותו יותר לראותו.
תורתנו הקדושה ורבותינו הקדושים ז"ל לא אסרו על האדם מלבכות על מתו. כי טבע העולם כאשר אוהבים נפרדים, בוכים הם על כך שלא יראו אחד את השני תקופה מסוימת, למרות שהפרידה לא תהיה ממושכת. וכן קורה כאשר אם שולחת את אחד מבניה למקום רחוק לזמן ארוך, היא בוכה ומצטערת. ואין באותו בכי הכחשה לכך שהיא עתידה לראותו שוב. ולכן לא אסרו חכמים בכי על המת, אלא אסרו רק לבכות ולהתאבל יותר מדי. כי המרבה בצער מתקרב ליאוש ומוכיח שאין לו אפשרות לראותו שוב.
מסופר על הגאון מוילנא (הגר"א) שהגיע אחותו לבקר אותו אחרי שלא ראה אותה
שנים רבות. אחרי ששאל בשלומה ושוחח איתה דקות מעטות שב מיד ללמוד תורה. כעבור זמן מועט ראה את אחותו תמהה על מעשיו שאינו מדבר עימה. אמר לה הגר"א: ראי, אחותי, שערות ראשי כבר הלבינו ואין לי הרבה זמן, כאשר נפגש בעולם הבא נוכל לדבר דקות ארוכות.
לגאון מוילנא היה את הביטחון שיראה ויפגש עם אחותו לאחר המוות בוודאות כזו, כמו שאנו בטוחים בעצמנו שגם מחר נחיה. ישנם צדיקים אמיתיים שבשעת מיתתם היו
שלוים ובטוחים בטחון אמיץ וחזק בתחית המתים.
מספרים על סב-סבו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל הרב הראשי לארץ ישראל הראשון, שהיה מחסידיו הראשונים של הבעל שם טוב. בשעה שעמד למות היו כל הניצבים לידו בוכים ועצובים. אמר להם הרב: "אין אתם צריכים לבכות, להיפך
תשמחו בשבילי שאני הולך לעולם שכולו טוב". וציוה את בני ביתו להביא מנורת זהב ולהדליק בה נרות כמו בימי חג ומועד וכן להביא מנגנים וכלי זמר כדי ללוות את נשמתו בשמחה.
וכבר כתב הרמב"ם - הטובה הגדולה שהנפש מקבלת בעולם הבא אי אפשר להבינה בעולם הזה. כמו שעיור מלידה לא יודע להבדיל בין הצבעים מפני שאין באפשרותו לחוש ולהבין אותם, כל אין אנו יכולים להבין הנאת העולם הבא. מפני שבעולם הזה מרגישים רק
את הנאת הגוף, ואין בכוח האדם להשיג בברור ולדעת את גדלה ויופיה של אותה הנאה בעולם הבא, אלא הקב"ה בלבד.