גאווה של תורה

ב"ה,



שלומות,

תחושה מעין זו ניתן להרגיש בשעה שמתפללים את תפילת מוסף של חג. במרכזה אנו מכריזים: "אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו ורצית בנו"
לכאורה אמירה זו מרופדת במידה רבה של גאווה.
אלא, שאמירה זו היא אמירה שיוצרת מחוייבות. כיוון שאתה בחרתנו מכל העמים, כיון שאהבת אותנו ורצית בנו, כיון שכך - מוטלת עלינו החובה להיות משמעותיים ורציניים.
המשמעות היא שעלינו להכיר בגדלותנו, עלינו להכיר במשמעותנו: "אם נדע את עצמנו - נדע את גדלותנו" (הראי"ה). כאשר יש לאדם גאוות יחידה חיובית, הרי שהיא מדרבנת אותו ומעודדת אותו להתקדם קדימה. גאוות היחידה תובעת ממנו מאמץ רב. זוהי גאוות יחידה חיובית. זוהי גאווה בונה, יוצרת, פועלת. אין כוונתו לגאווה משתקת, זו הנותנת תחושה של אין לי לאן להגיע. אני כבר בפיסגה.
לכן, עלינו להדגיש את יחודנו, עלינו להבהיר את שמחתנו שזכינו להמנות על מחנה שומרי התורה, על לומדי התורה. אשרינו שנולדנו בארץ וזכינו להתחנך במוסדות טובים. כמובן - שהדרך ארוכה. כמובן - שיש לאן לשאוף. אבל הרעיות המרכזי קשר בעובדה שאנו שמחים על מה שיש לנו. לכן, מותר לנו לשדר את שמחתנו בכך שאנו לומדים תורה.
מאידך - התרברבות אישית על עצם ידיעת התורה, לכך מצינו התיחסות בתוספות למסכת בבא מציעא. הגמרא מונה שלשה דברים שביחס אליהם מותר לשנות ולא ומר את כל האמת. האחד מהם: "בתלמודא". היינו שאם שואלים אדם אם למד מסכת זו או אחרת, מותר לו לשנות ולומר שלא למד אף שלמד אותה מסכת היטב. מדוע? משום שאל לו לאדם להתגאות. אל לו לאדם להעמיד את עצמו במקום גבוה בשל היותו לומד תורה. אומנם, אם השאלה היא לצורך כגול שרוצים לשאול אותו שאלה בהלכה, ודאי שמחוייב לומר את האמת.
בכל אופן, מכאן, שיש להזהר מגאווה אישית של אדם על עצם היותו מיודעי התורה.
ומכאן, משתי הנקודות הללו צומחת תפיסה שלמה: כציבור אנו גאים בהיותנו יהודים מאמינים. אנו בטוחים בצדקת הדרך אך בה בעת הננו קשובים להמשך התיקון האישי והציבורי. מאידך - במישור האישי, אל לו לאדם להתגאות בשל היותו מלומדי התורה.
"ברוך...אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו".

בברכה,

שי