אימא שלי מעצבנת אותי וקשה לי לכבד אותה

שלום לך,
כשקראתי את שאלתך, קצת ריחמתי עליך. לכולנו יש קשיים עם פרטים שונים בשמירת המצוות, אבל כשהקושי מופיע דווקא במצווה היקרה והנחמדה של כיבוד הורים זה קשה כפליים.
כל אדם נתון לניסיונות בהם בוחר הקב"ה לנסות אותו, בהם הוא צריך להוכיח את עצמו ואת רצינותו בשמירת התורה. ישנם ניסיונות שבהם מנסה הקב"ה את העם כולו, ישנם ניסיונות שהם מנת חלקם של דורות רבים, ישנם ניסיונות חד – פעמיים, וישנם ניסיונות החוזרים על עצמם כל רגע. אין אנו יודעים את דרכי הנהגתו של הבורא, מדוע פלוני זכה לכשרונות מסוימים, ואילו אני נתקלתי בבעיות אחרות. אבל בכל מקרה עלינו לשמוח על הניסיון שנפל בגורלנו, ולהשתדל למלאות את רצון הבורא ככל יכולתנו. וידוע ש"אין הקב"ה בא בטרוניה עם בריותיו", כלומר, אף אחד מאתנו אינו נדרש למה שלמעלה מכוחותיו.
אתה זכית להתנסות במידת הסבלנות שלך, במידת כיבוד ההורים שלך, וכמו גיבור אשר עליו עומדת המערכה כולה, אין לך ברירה, כי אם להלחם ולהצליח.
כל מה שנותר לי זה רק לתת לך כמה נקודות למחשבה והתבוננות על העניין הזה, כדי שתוכל לראות את חשיבותה הגדולה של מצוות כיבוד הורים.
"כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך" מצווה זאת שנפלה בחלקינו, אינה מותנת בתנאים, לא כתוב שההורים צריכים להיות נחמדים, חכמים, צדיקים וכו', אלא רק מפני שהם הורים, ההורים שלך. הכרת הטוב להורים, על עצם זה שהם הורינו, על עצם זה שבזכותם אני כאן. הכרת הטוב – כי כל הטוב שקורה איתי, בסופו של דבר קשור לעובדה שההורים שלי הביאו אותי לעולם. במידה מסוימת הם מעין אלוקים כלפיי, כי היחס אליהם אינו תלוי בשום דבר יומיומי, אלא נעוץ בעובדה ישנה, אך מאוד מאוד חשובה. ועל כן מציינת הגמ' ש"הוקש כיבוד אב ואם לכבודו של מקום, שנאמר כאן (שמות כ') כבד את אביך ואת אמך, ונאמר להלן (משלי ג') כבד את ה' מהונך". לא סתם מצאה את עצמה מצווה זו בשורה אחת עם מצוות שבין אדם למקום, בחלק הראשון של עשרת הדברות.
על אחת כמה וכמה, מתעצמת הכרת הטוב, כשנלמד להעריך את כל ההשקעה הגדולה שאימא משקיעה בבן שלה. כמה פעמים היא קמה באמצע הלילה, שוב ושוב, כדי להניק אותו. כמה אלפי(!!!) חיתולים היא החליפה לו. כמה אלפי(!!!!) ארוחות ערב ובוקר וצהרים היא הכינה לו. כמה … כביסות, גיהוצים, ספונג'ה, אמבטיות, הליכה לרופא, עזרה בשיעורי בית, קניות, תשומת לב, ועוד ועוד… (ואני לא מדבר על ההשקעה הכספית האדירה בכל ילד, בבגדיו, חוגיו, משחקיו, חינוכו (ק"ו אם הוא לומד בפנימייה), בר מצווה, חתונה ועוד). כאן נעוץ הניסיון הגדול לדעת להכיר טובה להורים על כל החסד שעשו, שעושים ושיעשו לנו. ולמרות שכל מה שקיבלנו, נראה טבעי ופשוט, זה לא סותר את הכרת הטוב להורים שלנו. כמו שצריך להודות לה' על החמצן והמים, שבאים אלינו בטבעיות ובפשטות, כך צריך להודות להורים על כל אהבתם לילדיהם.

ואם ישאל השואל, עד היכן? אימא שלי היא, מעצבנת אותי, צועקת עלי, רבה איתי כל הזמן, איך אני יכול לכבד אותה? כאן אנחנו נחזור על הראשונות, אין במצווה הזאת תנאים, הכרת הטוב היא על עצם ההורות, (והאמת שהאימא הכי גרועה שתהיה היא לא יורדת מכמה אלפי חיתולים וכו') לא כל אדם ניחן בכשרון חינוכי, לדעת להתנהג עם ילדיו כהורה למופת. גם הורים עושים לפעמים טעויות, אבל במצווה הזאת, לא כתוב "כבד את אביך חוץ מכשהוא מעצבן".
נכון שלפעמים עלולה להיות הרגשה שזה קשה ומעצבן, ואולי בגלל הקושי הזה, זכתה המצווה הזאת לשכר חריג בתוך תרי"ג מצוות, "אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, ואלו הן: כיבוד אב ואם, וגמילות חסדים והבאת שלום בין אדם לחבירו ותלמוד תורה כנגד כולם". "למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך".
ואגלה לך סוד... אתה לא היחיד שקשה לו, לפעמים ההורים מקשים על הילד שלהם, וחודרים לו לתוך החיים, אבל כמו שאמרנו, אין הנחות. ואגב זה לא דבר חדש שלפעמים זה יכול להיות קשה מאד הגמרא במסכת קידושין מספרת על אדם אחד: "פעם אחת היה לבוש סירקון של זהב, והיה יושב בין גדולי רומי, ובאתה אמו וקרעתו ממנו, וטפחה לו על ראשו וירקה לו בפניו, ולא הכלימה". ועוד סיפור שמופיע שם: "רבי טרפון הוה ליה ההיא אמא, דכל אימת דהות בעיא למיסק לפוריא (שכל פעם שרצתה לעלות למיטה) - גחין וסליק לה (התכופף תחתיה), וכל אימת דהות נחית (וכל פעם שירדה)- נחתת עלויה (ירדה עליו), אתא וקא משתבח בי מדרשא (בא והשתבח בבית המדרש), אמרי ליה (אמרו לו): עדיין לא הגעת לחצי כיבוד, כלום זרקה ארנקי בפניך לים ולא הכלמתה?". אלו הם גבולות גבוהים מאוד, קשה לנו לתאר את הבזיון של איש עסקים מכובד שיושב בין גדולי רומי, עם חליפה יקרה, ובאה אימא שלו, (שככל הנראה, חולה במחלות המופיעות לעת זיקנה) וקורעת את החליפה שלו, ובעודו יושב עם בגדים קרועים היא יורקת עליו, בליווי סטירה מצלצלת והערה עוקצנית על האיחור שלו (לפני 40 שנה) לגן של רותי. וכאן בניסיון הגדול הזה, ההלכה אומרת שאסור להכלימה. וכך נפסק להלכה בשו"ע: "עד היכן כיבוד אב ואם, אפילו נטלו כיס של זהובים שלו והשליכו בפניו לים, לא יכלימם ולא יצער בפניהם ולא יכעוס כנגדם, אלא יקבל גזירת הכתוב וישתוק".
אז בלי להכיר כל כך את אימא שלך, קשה לי להאמין שהיא עד כדי כך גרועה, גם היא קצת כועסת, ולפעמים עושה לך פדיחות עם החברים, עדין היא אימא שלך וצריך ללמוד לאהוב אותה ולכבד אותה.
ועוד עצה קטנה לסיום, כדאי לשמור על פרופיל נמוך, לא חייבים כל פעם לענות, ולא על כל דבר להתווכח (ביחוד שאתה רק פעם בשבועיים חוזר מהפנימייה). אפשר וצריך להוריד את הראש ולא להתייחס. והרבה הרבה שרפות מתכבות מאליהם. ולעיתים רחוקות כדאי להשתמש בניסיון החיים של ההורים, בהכרות העמוקה שלהם איתנו, בידיעה שכל עצה שלהם מלווה באהבה אין קץ. ולכן גם אם הם אומרים דברים שלא כל כך נראים לנו שווה לחשוב פעמיים (מניסיון). ועם קצת סבלנות נזכה ונתגבר גם על "צער גידול הורים".
שיהיה לך בהצלחה
שמיר, חברים מקשיבים