שאלה
שלום,
יש לי שאלה- ידוע לי, ואני מאמינה מזה בכל לבבי, שאסור לנו להשכנע חילונים להיות דתיים. או בשתי מילים: "כפייה דתית". אני ממש לא מבינה איך אפשר לשכנע מישהו להאמין במשהו. חוץ מזה, זה גם חילול ה', יחשבו עלינו שאנחנו מגעילים!
אבל, מצד שני, אני מרגישה מחוייבת להחזיר אנשים בתשובה. החילונים, למרות היותם חילונים, הם האחים שלנו! האם רק בגלל שיש לנו דעות שונות אנחנו לא יכולים לחיות איתם? ובגלל שאכפת לי מהם- אני לא רוצה שהם יהיו חילונים, אני לא רוצה שיהיה להם רע!
אז איך מחזירים בתשובה כך שלא תהיה "כפייה דתית"????
תודה-
תשובה
בס"ד
שלום
את צודקת בשני הצדדים שכתבת.
לכן לא מחזירים אותם בתשובה מתוך כפיה דתית אלא מתוך שכנוע. לא מתוך יראה אלא מתוך אהבה.
אם אני אומר לך "אי אפשר לראות אנשים טועים ולשתוק" את בצדק תרגישי הרגשה לא טובה "כאילו אני צודקת" ואת הרי יודעת שיש לך הרבה מה לתקן.
באמת הרבי מחב"ד התנגד נחרצות למילה "קירוב רחוקים" מה פתאום "רחוקים" - המינוח הוא "קירוב בין אחים".
ועוד - את לא באה בשם עצמך - מי את? מי אני? מי אנחנו שנטיף מוסר?
אבל ה' שברא את כולנו ואוהב את כולנו לא רוצה שיהיה לנו רע. כולנו בניו באותה מידה.
הוא מצווה עלינו "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו - עזוב תעזוב עימו" אל תהיה אדיש. אל תחשוב רק על עצמך. והרי לא מדובר רק בחמור שרובץ אלא כל עזרה שהוא צריך. מתוך אהבה ומתוך ענוה.
משה רבינו הוביל את עם ישראל ממ"ט שערי טומאה למתן תורה ולשערי ארץ ישראל בכח הענוה שלו. "ונחנו מה"?
משה רבינו מסר את נפשו למענם "מחה חטאתם - ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת"
כתבו המקובלים כי משיח - הוא בחינת משה ואנו בדורו של משיח צריכים לחזור על אותו מעשה באותם דרכים.
- באהבה
- במסירות נפש
- בענוה
התנאים האלו אסור שירפו את ידינו, אסור לתנאים האלו שישאירו אותנו אדישים למצבם - צריך לקום ולעשות מעשה.
לקרב,
להזמין לשבת,
לדבר,
להרצות
ללמוד על מנת לדעת מה לעשות.
ללמוד אמיתי,
ללמוד עמוק,
ללמוד בלי שום זיוף.
והעיקר - לנסות לרכוש את מידת הענוה.
בהצלחה.