איך לקרב חילוני?

בס"ד

הרצון שלך לקרב אחים שלא זכו להכיר את אור ה' מבורך מאוד.

איך עושים זאת?

[קירוב אחרים נעשה בראש ובראשונה על ידי העמקה שלך באמונה].

זאת משום שהתשובה הכי טובה, שתשפיע הכי חזק על אחרים - היא תשובה שמי שאומר אותה חי אותה, מזדהה איתה, היא התשובה שהוא עונה לעצמו. בדרך כלל מי ששומע מזהה מתי מי שמדבר איתו חוזר על דברים שהוא למד או שמע, ומתי הוא אומר לו דברים מעצמו, דברים שהם חלק מאישיותו.

והאמת היא שגם בלי שאלות ותשובות, ככל שאדם הוא יותר שלם עם דרך חייו, האנשים שסביבו מרגישים זאת ומושפעים. גם בלי שהוא מתאמץ להסביר להם באופן שכלי, כי הם רואים איך התורה שהוא מאמין בה נותנת משמעות לכל דבר בחייו, איך התורה שהוא מאמין בה היא באמת באמת תורת חיים.

אתייחס לשאלה ששאלת – [למה לא ליהנות בחיים?]

נו, מה דעתך?
כמה רבדים לתשובה.

[התשובה הראשונית] היא אותה תשובה שנענה לילד שישאל את הוריו - למה לא להנות? למה ללכת לבית הספר?
כי ילד לא יודע תמיד מה טוב לו, והוריו – בעלי הניסיון – יוכלו לכוון אותו למה שבאמת טוב. כך גם הקב"ה ברא אותנו, את העולם שסביבנו - והוא יודע הכי טוב מה באמת טוב לנו. וגם אם לא מרגישים מכך הנאה, אנחנו מספיק מבוגרים כדי להבין שדבר טוב אינו חייב להיות בהכרח דבר שקשור עם הנאה.

[אבל באופן עמוק], כאשר מפנימים את האמונה והתורה נהיית תורת חיים - זו ההנאה הגדולה ביותר. לא רק שמבינים זאת בשכל, אלא חיים את זה.

כל אדם עשה בחייו מעשה ערכי, רוחני. הסיפוק ממעשה זה נשאר לנצח! גם הרבה הרבה שנים אחרי, ניזכר בו והוא יעשה לנו טוב על הלב ועל הנשמה.
אבל, ההנאה הגשמית הגדולה ביותר - היא הנאה שלא נשאר ממנה כלום!

אז אנחנו צריכים להיות מנותקים מהעולם הזה?
חס וחלילה!

אנחנו צריכים לרומם את חיי העולם הזה, לתת להם משמעות של נצח. אנחנו לא הנצרות, שרואה אידיאל בניתוק החיים מהקשר לה', אלא אנחנו יודעים שהקב"ה ברא את הכל, את הגוף ואת הנשמה, ונתן לנו את התורה כדי שהגוף יזדכך, יתעלה, יקבל משמעות, שהנשמה תנווט אותו ואת כוחותיו – ולא להיפך, שלא הגוף והתאוות ינווטו אותו.

הרי מי שמאמין באלוקים חייב לשאול את עצמו – רגע, נבראתי בשביל ליהנות הנאות גשמיות?
מה אני, סוס?
אם ככה, בשביל מה יש לאדם כוחות רוחניים?
מה יתרון האדם על הבהמה???

[ובאופן עוד יותר עמוק], אנחנו עובדים את ה' כי אנו מאמינים שכך נכון, בלי קשר לשאלה אם נהנים או לא. נתאר לעצמנו אדם שאינו שומר מצוות, והוא כרגע נהנה להנאתו בחוף הים. פתאום הוא רואה מישהו טובע – האם הוא לא ירוץ מיד להציל אותו?

הוא כן ירוץ, ואז נשאל אותו – למה לך?
אתה לא רוצה ליהנות מהחיים?

התשובה היא שיש דברים יותר עמוקים מהנאות. יש דברים שאנחנו מאמינים בהם ולכן נעשה אותם גם אם אין הם מסבים לנו הנאה, אלא מפני שהם אמיתיים. ובהקשר שלנו, כיון שאנו מאמינים שהקב"ה נתן לנו תורה ומצוות, והוא בורא העולם וברא אותנו, הדבר האמיתי ביותר הוא לעבדו בלבב שלם.

יש עוד הרבה מה להאריך ולהעמיק, בעצם אפשר לכתוב ספר שלם. יש כמה וכמה ספרים טובים המסבירים את ענייני האמונה, כמו 'דרך אמונה' ו'אמונות' של הרב הס, 'מבט בהיר בערפל' של ראובן ששון, ועוד ספרים.
חיים טובים ובהצלחה רבה בעבודת ה'.

{[***********]}

ראה עוד לקט תשובות בנושאי אמונה
https://www.kipa.co.il/ask/show.asp?id=34071

{[***********]}

קרא מאמר על:

{[הצעד הראשון של התשובה]}


[הלל ואברהם אבינו]

מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי. אמר לו: גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת! דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל, גייריה. אמר לו: דעלך סני לחברך לא תעביד. זו היא כל התורה כולה ואידך פירושה הוא זיל גמור:
תרגום - אמר לו הלל לנכרי. ששנוא עליך – לחברך לא תעשה. זה כל התורה כולה והשאר הוא פירוש של המימרא הזו – לך למד אותה.

למה לא לימד אותו הלל את מצוות הציצית שרמוזת בה כל המצוות כולם? למה לא שבת ששקולה כנגד כולם? ארץ ישראל, או משהו אחר? למה ראה הלל להעמיד את כל עולמו הרוחני של היהודי החדש הזה על עולם של מידות ואהבת רעים, ולא על מצוות?

הלל הזקן שלמד הרבה תורה – התבונן באופן שבו ריבונו של עולם יצר את היהודי הראשון בעולם - את אברהם אבינו, הוא ראה שאלוקים בונה אותו בדרך ה"אהבה" וה"אמונה". מצוות מעשיות – כמו שבת, פסח וכשרות כמעט לא מוזכרות בתורה בספר בראשית. הם רמוזות בכמה מקומות ברש"י. לעומת זאת התורה מספרת לנו באריכות שאצל אברהם נמצא עוצמה של "אהבה ואמונה". מסירות נפש של אהבה, ומסירות נפש על אמונה.

["האמונה"] – של האבות מתבטאת בקשר חזק לאלוקים, בתפילה שחוזרת אצל האבות והאמהות. בנבואה, בשבועה של אלוקים על הארץ ועל הבנים. עוצמה של קשר. עוצמה של אמונה עד כדי מסירות נפש. גם הפצת האמונה היא כרוכה אצלהם במסירות נפש גדולה. מסירות שמגיעה כמעט עד הסתכנות בגזילת נשותיהם על ידי פרעונים ופלשתינאים למינהם.

["האהבה"] - של האבות והאמהות גם היא מתוארת בתורה בעוצמה. יושר גדול ועוצמה מיוחדת של אהבה לאחרים, לכל נברא, בעוצמה רבה. אם נקרא היטב את הסיפור ההבטחה על לידת יצחק נראה שזה לא רק שאברהם רץ בגיל תשעים אחרי שלושה עובדי אלילים ומשתחוה להם כדי שיאכלו אצלו. הוא גם שוחט לכבוד כל אחד מהם שור שלם. הוא עומד עליהם לשרתם. והיותר מפליא הוא שלצורך כך הוא מפסיק באמצע ה"נבואה" שהיתה לו מאלוקים. הכל הכל בגלל האהבה עצומה שיש לו כלפי כל מי שצלם אלוקים בקרבו.

כמו אברהם – כן כל האבות כולם שנקראו "ישרים". על מעלת כולם אנחנו לומדים בעיקר דרך המידות? כך התורה מספרת לנו על יצירתו של עם ישראל וכך נוהג הלל הזקן עם היהודי החדש שבא להסתופף תחת כנפי השכינה. כי "התורה מתחילה במידות".

[הלל ורבן גמליאל]

רבן גמליאל - נשיא ישראל נכדו של הלל הזקן אומר לכל שומרי בית המדרש: "כל מי שאינו הגון לא יכנס לבית המדרש". הוא הבין שאמירת זקנו הלל לאותו נכרי אינה מיקרית – היא שיטה בלימוד תורה. תתחיל במידות ואחר כך תלמד תורה!

תנא אותו היום סלקוהו לשומר הפתח ונתנה להם רשות לתלמידים ליכנס. שהיה רבן גמליאל מכריז ואומר: 'כל תלמיד שאין תוכו כברו - לא יכנס לבית המדרש'. ההוא יומא (שהחליפו את הנשיאים ומינו את רבי אלעזר בן עזריה) אתוספו כמה ספסלי. א"ר יוחנן פליגי בה אבא יוסף בן דוסתאי ורבנן. חד אמר אתוספו ארבע מאה ספסלי. וחד אמר שבע מאה ספסלי.

מחלוקת יש האם התוספו "בו ביום" ארבע מאות ספסלים או שבע מאות ספסלים. מה שברור הוא שאלפי תלמידים שרצו ללמוד תורה לא יכלו להכנס בזמן נשיאותו של רבן גמליאל – עד שלא יוכיחו שהם הגונים - ש"תוכם כברם".
ובאמת צריך לשאול למה כל כך הקפיד בענין זה רבן גמליאל. למנוע תורה מתלמידים שרוצים ללמוד תורה. היתכן? בדור שהתורה כל כך התמעטה. דור של חורבן הבית השני. דור של גזרות שמד על לימוד תורה. – בדור זה ימנע רבן גמליאל את לימוד התורה. לכאורה היה צריך רבן גמליאל לרוץ אחרי כל מי שרוצה ללמוד תורה ולמשוך אותו בכל כוח לבית המדרש?

כנראה שהמאורע הנורא שקרה באותו דור עם עשרים וארבע אלף התלמידים שמתו לרבי עקיבא בגלל בעיה של מידות גרמה לו להחמיר כל כך בענין זה. אמר רבן גמליאל לעצמו – עדיף לי מעט תלמידים שמידותיהם מתוקנות, ולא הרבה שעלולים להכשיל אחד את השני במידות רעות.
אולי עמד מול עיניו הקלקול הגדול של ישו ותלמידיו שגם הוא היה בדור קודם לו והיו "מצירין לישראל" (רמב"ם הלכות עבודה זרה פרק י) גם הם היו תלמידי חכמים שמקולקלים במידותיהם. וכך מספרת הגמרא במסכת סוטה דף מז.

"כי אתא אקלע לההוא אושפיזא קם קמייהו ביקרא שפיר עבדי ליה יקרא טובא יתיב וקא משתבח כמה נאה אכסניא זו. אמר לו אחד מתלמידיו: רבי, עיניה טרוטות! אמר לו: רשע! בכך אתה עוסק?!
אפיק ארבע מאה שפורי ושמתיה. כל יומא אתא לקמיה - ולא קבליה. יומא חד הוה קרי קרית שמע, אתא לקמיה, הוה בדעתיה לקבוליה. אחוי ליה בידיה, סבר מדחא דחי ליה אזל זקף לבינתא פלחא. אמר ליה: חזור בך! אמר לו: כך מקובלני ממך 'כל החוטא ומחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה' דאמר מר: כישף והסית והדיח והחטיא את ישראל".
תרגום: כשהרג ינאי המלך את חכמי ישראל, ניצל רבי שמעון בן שטח ממות על ידי אחותו וברח למצרים. כשעברו הגזירות - שלחו לו לבוא חזרה לירושלים. בדרך כיבדו אותו במלון ביותר. אמר לתלמידו ראה כמה נאה המלון הזה. אמר לו ישו שהיה אחד מתלמידיו אבל עיניה של האכסנאית לא כל כך יפות. אמר לו: רשע!! בכך אתה עוסק? הוציא עליו הכרזה בארבע מאות שופרות שהוא מנודה. כל אותו יום בא ישו לבקש את את סליחתו של רבי שמעון בן שטח ולא קיבלו. יום אחד היה קורא רבי שמעון קריאת שמע ובא ישו לבקש סליחה על מעשיו, והיה בדעתו של רבי שמעון לקבלו. אבל בגלל היותו בקריאת שמע סימן לו בידו – חכה! ישו הבין שרבי שמעון בן שטח שוב לא רוצה לקבלו, הלך ועבד עבודה זרה. אמר ליה רבי שמעון בן שטח: חזור בך. אמר לו: כך מקובלני ממך כל החוטא ומחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה. דאמר מר: (ישו) כישף והסית והדיח והחטיא את ישראל.

ראה רבן גמליאל איזה נזק גדול גרם אותו איש לעולם בגלל כוחו הגדול בתורה שבא יחד עם קלקול במידות. אמר – "לא יכנס לבית המדרש תלמיד שאינו הגון". אם אינך בונה את התורה שלך על מידות – אין לך מה לחפש בבית המדרש.

[הלל ורבי אלעזר בן עזריה]
האם רבי אלעזר בן עזריה שהחליף את רבן גמליאל חשב שאפשר ללמד תורה גם לתלמיד שאינו הגון – שאין תוכו כברו? ואם הוא חלק על רבן גמליאל – כמו מי ההלכה?
הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה פרק ד' הביא את הגמרא בחולין קלג:
א"ר זירא אמר רב כל השונה לתלמיד שאינו הגון כזורק אבן למרקוליס (לעבודת כוכבים), שנאמר "כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד".
והביא הטור מימרא זו (יו"ד סי' רמו), וביאר ב'פרישה' שם שכמו הזורק אבן למרקוליס, אף שמכוין בדעתו לעשו
ת מצוה בכך שזורק אבן על עבודת אלילים, אין זה נכון והרי הוא עושה בכך עבירה. כך גם המלמד תורה לתלמיד שאינו הגון, אף שמדמה בנפשו שעושה מצוה, מכל מקום עבירה היא. וכך נפסק בשו"ע יו"ד הלכות תלמוד תורה סימן רמו סעיף ז:
"אין מלמדין תורה לתלמיד שאינו הגון, אלא מחזירין אותו למוטב ומנהיגין אותו בדרך ישרה ובודקין אותו, ואח"כ מכניסין אותו לבית המדרש ומלמדין אותו".
ומסביר בעל השולחן ערוך בספרו "כסף משנה" שלמעשה אין מחלוקת בין רבן גמליאל לרבי אלעזר בן עזריה בכך שאין מלמדים תורה למי שלא תיקן קודם את מידותיו. גם רבי אלעזר בן עזריה סובר שאם אין לך מידות טובות – אין לך מה ללמוד תורה. ההבדל בינהם הוא בהנחת היסוד. לרבי אלעזר כל התלמידים בחזקת כשרות. אין הם צריכים להוכיח לשומר הפתח שהם עברו את המבחן של היושר – "תוכו כברו". רק אם ח"ו יתברר שהם אינם הגונים – רק אז יוציאו אותם מבית המדרש, יחזירו אותם למוטב ויחזירום לבית המדרש. רבן גמליאל חולק וסובר שצריך לבחון אותם קודם כניסתם לבית המדרש.

[הערב רב והאבות הקדושים]
הרבה תכונות מאפיינות את הערב רב שיוצא עם בני ישראל ממצרים. הרבה זכויות יש לעמים הללו שהתלוו אל בני ישראל בשעת היציאה ממצרים, הם הכירו בשם ה' והלכו אחריו במדבר, בארץ לא זרועה.
אבל הם לא בני אברהם יצחק ויעקב. אין להם את המידות של אברהם יצחק ויעקב שעוברות בירושה. אין להם את הסגולה של "מעשה אבות סימן לבנים". הם לא עברו גם את ההיטהרות המיוחדת שכור ההיתוך של מצרים גרם לבני אברהם יצחק ויעקב. "כור ברזל" שגרם לבני ישראל להסיר סיגים על מנת שיהיו לו מידות עליונות כמו אבותיו אברהם יצחק ויעקב.
כל הקורא בתורה על החובה לשמח את החלשים ועל הנימוק שהתורה נותת לענין עשוי לחשוב כי כל מטרת הירידה למצרים היתה להטביע בעם ישראל את הרגישות ל- "הַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה". על מנת לקנות לעצמנו וללמד אחר כך לכל העולם לאהוב כל נברא. כל אדם שנברא בצלם. "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרָיִם". אפילו על מנוחת "שורך וחמורך כמוך" אנו מצויים בשבת שהיא "זכר ליציאת מצרים".
התורה מזכירה את הענין הזה כמה וכמה פעמים בכדי להדגיש את חשיבותו ואת היותו יסוד בכל אורחות חיינו. ולכן מצוות זכירת יציאת מצרים מלווה אותנו בכל צעד ושעל בחיינו.
"לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְלֹא תַחֲבֹל בֶּגֶד אַלְמָנָה: וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה". "כִּי תִבְצֹר כַּרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל אַחֲרֶיךָ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה: וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה"
הערב רב שהתלווה אליהם בא מעם שבו המלך בכבודו ובעצמו לא בוש לאנוס כל אשה יפה שמגיעה לתחום מצרים. כל השרים ועבדי המלך רק מסייעם לפשע הזה להתרחש. הערב רב שהיו חלק מהמנהג המצרי הקלוקל לא תיקנו את מידותיהם לפני שהצטרפו לעם ישראל ועל כן הקילקולים שלהם מלוים את עם ישראל שמשך שנים רבות מאוד עד ימינו אלו.
נכון שהם התגיירו והחליפו את דתם בעקבות הנסים הגדולים שנעשו במצרים. נכון שהם הכירו במלכות ה'. נכון שהם צעקו כמו כולם "נעשה ונשמע". אבל אדם לא יכול לשנות את מידותיו ברגע אחד. והיותם במעמד כל כך מרומם לא מחקה את החוויות והאמונות וההרגלים שהם ינקו מהמצריות במשך עשרות ואולי מאות שנים.
הם כפוי טובה. הם מתאוים תאוה. "וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ". הם נזכרים כל פעם בערגה במצרים שהיתה טובה להם "זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים". (במדבר פרק יא) כל כך רצו לחזור לשם.
הם קיבלו את התורה אבל הם לא היו בני האבות שקיבלו הבטחה על הארץ. לכן הם רצו בתורה אבל לא רצו לעלות לארץ ישראל שהובטחה לאבות.
הערב רב הללו אינם בעלי מידות נאצלות, אין להם רגישות לאחרים כמו לצאצאי האבות שעברו בכור הברזל ויודעים את התחושה הנוראה של העבדים. ולכן בגמרא ביצה דף לב/ב כתוב:
"כי הא דשבתאי בר מרינוס אקלע לבבל, בעא מנייהו עסקא - ולא יהבו ליה. מזוני - מיזן נמי לא זינוהו. אמר הני מערב רב קא אתו! דכתיב 'ונתן לך רחמים ורחמך'- כל המרחם על הבריות - בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו. וכל מי שאינו מרחם על הבריות - בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו".
הצעד הראשון לאלוקים
מסקנה: יסוד היסודות של חזרה בתשובה צריך להיות תיקון המידות, חיזוק האמונה וחיזוק קשר לארץ ישראל, בדיוק כמו שהיה עם האבות הקדושים.

"אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה, לָמָּה קָדְמָה שְׁמַע לִוְהָיָה אִם שָׁמֹעַ? אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ יְקַבֵּל עָלָיו עֹל מִצְוֹת". (משנה מסכת ברכות פרק ב)

אברהם אבינו או כל יהודי חדש. גר או ערב רב. בעל תשובה או יהודי שמתחזק. כולם כולם עלולים לשכוח את אהבת ה' הבוערת שהיתה בקרבם שהיא היא הביאה אותם לחסות תחת כנפי השכינה. הם עלולים לבנות את כל עולמם הרוחני על דקדוקי מצוות. כל שורה של לימוד תורה עלולה להפיל אותו ל"עצבנות" של דקדוקי מצוות, הם עלולים למצוא את עצמם כועסים ומקטרגים על שכניהם, הוריהם ואפילו על כלל ישראל.
אם לא בונים את כל התורה על מידות נכונות - אפשר לראות עשרים וארבעה אלף תלמידי חכמים ולחשוב שהתורה נבנית בהצלחה גדולה. לכן אמר רבי עקיבא לתלמידיו ולדורות שיסוד התורה הוא: "ואהבת לרעך כמוך - זה כלל גדול בתורה. (ירושלמי נדרים ל:) על הכלל הזה צריך לבנות את כל התורה. בדיוק כמו שאמר הלל לאותו גר צדק. (ברטנורא)
כשבונים את כל התורה על מידות נכונות - כשהיסוד לבנין הרוחני הוא המידות הטובות, אז יודעים שכל שורה בתורה, במשנה, בגמרא - היא דרך להעצים את המידות. הכל פירושים ואופנים ודרכים ליישם את "ואהבת לרעך כמוך". כשהולכים בדרך הזו מצליחים לבנות בניין חזק באהבת הבורא ובאהבת ברואיו לאלפי אלפי שנים, וזה בדיוק מה שעשה אברהם אבינו.