איך להתמודד עם אסונות ועם מות חברים

שלום דן,
הצטערתי מאד לשמוע על מה שקרה לחבריך ועל הקשיים שאתה מתמודד איתם. לבי אתך.
אין ספק שאנו חיים בתקופה לא פשוטה, שמתלווים אליה התמודדויות קשות, ולפעמים אנו נדרשים לגלות כוחות נפש גדולים כדי להתמודד עם המאורעות שעוברים עלינו.
מצד אחד המצב הבטחוני כשלצערנו מדי יום אנו שומעים על עוד פצועים והרוגים מפיגועי הטרור, ומצד שני הנגע הנורא של תאונות הדרכים שגובה קורבנות אדם מיותרים מדי יום. משפחות נהרסות ואנשים נותרים משותקים לכל ימי חייהם.
אין ספק שהכאב הוא גדול. לפעמים אנו עומדים מולו ומרגישים שהמילים קטנות מלבטא את מה שאנו חשים, וכל שאנו יכולים לעשות הוא לשתוק. "וידום אהרון".

אין ספק שלא את הכל אנו מסוגלים להבין. יש דברים שהם נשגבים מבינתנו. איננו בוחרים את המצב ואת הנסיבות אליהם אנו נקלעים. החיים אינם מסורים בידינו.
אנו רק בוחרים איך להתמודד עם המצב שנוצר.
וכאן יש שתי דרכים.
האחת, והיא לפעמים היותר קלה, היא ליפול ליאוש. לגרום לכאב לשתק אותנו. להכנס לדיכאון, לחוסר עשייה, להתנתק מהחיים, ורק להתאבל ולבכות על האובדן.
אך ישנה דרך אחרת, והיא לגלות כוחות חדשים, ולנסות לשאוב נחמה מהבניין שיצמח מתוך הכאב הזה. אני בטוח שאותם חברים שאינם עוד לא היו רוצים שתהיה עצוב וממורמר. אם רק היו יכולים הם היו קוראים לך: אל תתייאש, תמשיך אתה את מה שאנחנו לא השלמנו. תנצל את מתנת החיים שניתנה בידך עד תום. תמשיך לבנות, לצמוח ולגלות את הטוב שבך ובעולם.

כשאנו באים לנחם אבלים אנו אומרים להם:"המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים ולא תוסיפו לדאבה עוד". כל אבלות פרטית שלנו מזכירה לנו את האבלות הכללית של עם ישראל על ציון וירושלים. אך על אף שכבר אלפיים שנו אנו בוכים ומתאבלים על חורבן מקדשנו ועל יציאתנו לגלות אין זה גורם לנו לייאוש או רפיון ידיים. להפך! זה רק מדרבן אותנו לעשות הכל כדי לתקן את המצב, לחזור לארץ, לבנות ולהבנות בה, עד שנזכה לחדש ימינו כקדם.

לסיום אני רוצה לספר לך סיפור קטן.
הייתי לא מזמן בשיחה של יואל צור, יהודי מבית אל שאיבד לפני כארבע שנים את אשתו, איטה, ואת בנו, אפרים, השם יקום דמם, בפיגוע רצחני. הוא סיפר על אותו לילה נורא, לאחר ירי התופת לעבר מכוניתם. כל בני המשפחה מלבדו נפגעו. בנו, אפרים, שישב מאחור, נפגע מקליע בראשו, ואשתו, שישבה לידו, נפגעה קשה והתקשתה בנשימתה. הייתה זו שעת לילה מאוחרת, ובמקום לא היה אף אחד שיוכל לעזור. הוא יצא מן הרכב, כך סיפר, כשהמצב נראה מייאש לחלוטין. ואז, באותן שניות גמלה בלבו החלטה : "לא נשברים! בשום פנים ואופן! הם לא ינצחו אותנו".
כיום במבט לאחור, כמה שנים אחרי, כשהפציעות כבר התרפאו והוא הצליח לשקם את משפחתו ולהחזיר את החיים למסלולם, והוא כיום אחד האנשים הכי פעילים ביש"ע בתחום ההתיישבות, פיתוח החינוך, ערוץ 7 ועוד – ההחלטה הזו, כך הוא מעיד, הייתה נר לרגליו.
בהלוויה שהתקיימה אז פנה הבעל והאב השכול אל ראש הממשלה שנכח במקום, וקרא לו: "אדוני ראש הממשלה, אתה רואה את הגבעה הזו. עינינו נשואות אליה. אנו דורשים שכאן תוקם שכונה חדשה! זו תשובתנו לכל המחבלים והרוצחים. אנו מצפים שכבר בימים הקרובים יגיעו האישורים הנחוצים!". (וזוהי שכונת "מעוז צור" שלאחרונה הסתיימה הקמתה ביישוב בית אל).
אנשים שהיו נוכחים בהלוויה היו המומים. מהיכן הוא שואב את הכוחות לדבר כך במצב כזה?
אני חושב שהתשובה היא– מן האמונה. מהאמונה בדרך, בשליחות, בבניין, בחובה שלנו להמשיך את מה שהם לא הספיקו. זוהי הדרך להתגבר על האובדן. זוהי הנחמה הגדולה.
אם אתה מרגיש שלא ענינו מספיק על שאלתך, אל תהסס לפנות אלינו שוב.

נתפלל יחד לבורא עולם שיתן לנו את הכוחות לעמוד בכל ההתמודדויות העומדות בפנינו
חזק ואמץ
חברים מקשיבים

הערה: להשלמת התמונה כדאי לעיין בתשובה אחרת שלנו בשם: 'התמודדות עם מות חברה בפיגוע' בכתובת: https://www.kipa.co.il/noar/q.asp?id=631