שאלה
לכבוד הרב:
לאחרונה התחלתי להתכוון בתפילה ולחשוב על משמעות הדברים שאני אומר
וגיליתי מספר סתירות בתוך התפילה הנה הבעיה הראשונה:
בברכה השניה שלפני קריאת שמע בערבית אנו אומרים "אהבת עולם עמך בית ישראל אהבת" ומסיימים את הברכה "אוהב את עמו ישראל"
אם זו אהבת עולם אז למה אהבת בעבר ואם אהבת בעבר אז איך פתאום אוהב בהווה
תשובה אפשרית שחשבתי עליה היא: שאהבת שאנחנו אומרים זה על תחילת האהבה כלומר אנחנו באים להגיד שזו אמנם אהבת עולם אבל היא לא קיימת מאז ומעולם אלא התחילה בשלב כלשהו כלומר אהבת= התחלת לאהוב ואם כך אין בעיה עם "אוהב את עמו" בגלל שאם זו אהבה עד עולם אז הוא עדיין אוהב.
מה תשובתך שלך על הסתירה הנ"ל ומה דעתך על התשובה שהצגתי?
תודה רבה מראש
תשובה
בס"ד
יש הרבה מימדים ליחסי ה' אלינו. היתה אהבה גדולה בעבר וממנה אנו למדים שיש אהבה גדולה גם בהווה, אע"פ שלפעמים נראה כאילו אין ביטוי לאהבה הזאת. ודברים אלו באים במיוחד כנגד המחשבה הנוצרית שאלוקים כבר לא אוהב את ישראל. אז אנו קובעים בליבנו חזק את הידיעה הזאת שה' לא מחליף דעות ועמים כל שני וחמישי.
דברי הם כמובן רק השלמה לדבריך. כי בודאי האהבה הזאת נולדה בשלב מסוים, באותו שלב בהיסטוריה שבו התחיל עם ישראל לעלות על המפה, בימי "אברהם אוהבי" וכשיצאו ישראל ממצרים וה' לקח אותם על כנפי נשרים כאשר ישא האומן את היונק.
אבל העיקר הוא ללמוד שזו אהבה תמידית. כמו אב לבנו, אהבה שקבועה לעד ולעתים מתגלית בעוצמה גדולה.