תפילת קרליבך: עונג עצמי או עבודת השם?

שלום שקד.

תודה על שאלתך החשובה.

הכל תלוי במתפלל עצמו. מותר ליהנות בעבודת ה', מותר לשמוח בתפילה, ומותר לשמוח וליהנות מתפילת הרב קרליבך. כל זאת בתנאי שזה לא ה"תנאי" שלי לעבודת ה', ואני לא בא להתפלל רק כדי ליהנות ולחוות את הסיפוק האישי שלי. כי בסופו של דבר, התפילה זו עבודה. בתפילה דרוש מאמץ ועיון, וזו עבודת ה' כל דבר.

אמנם זה עוזר להתעלות ולעורר את הצד הרגשי והנפשי. אבל העילוי צריך לנבוע משינוי פנימי. לדוגמא, מישהו שהתפלל קרליבך, ואחרי תפילתו הסוחפת וההתעלות העצומה שלו, הוא ממשיך את חייו כרגיל. או יותר גרוע, מתנהג באלימות או מדבר לא יפה. במצב כזה התפילה שלו היא נטו כדי לחוות רגש, להיות בהיי, כמו – להבדיל – בצריכת סמים או אלכוהול. יש חוויה מרוממת, אבל זו לא באמת התעלות.

לעומת זאת, אם אני ניגש לתפילה עם לב טהור, מתוך הבנה שהשירה היא לא העיקר אלא "עזר להתרומם" – אז זה מבורך. הרב אבינר הרבה פעמים כותב באופן חינוכי, ובאמת יש לחלק בין סיפוק נפשי חוויתי כ"תנאי" ועיקר, לבין סיפוק ושמחה אמתית של עזר לעבודת ה', לעורר את צדדי הרגש והנפש לעבודת ה'.

דוד המלך ע"ה רצה לגלות את הפן השירי של המצוות והחוקים. אבל כשהוא מבקש "לבטל" את הפן ה"מצוותי", ה"חוקתי" (כלומר שזה עדיין ציווי, חוק, גזירה שהמלך גזר), אז ה' אומר לו שזה לא הזמן. יש עוד הרבה עבודה עד שאנשים יידעו את הפן השירי והרזי של התורה והמצוות, ועדיין זה לא זמירות אלא חוקות. ויש עוד הרבה פירושים על כך.

לסיכום: אני לא שומר תורה ומצוות ומתפלל כי אני מתחבר אליהם. המעשה לא תלוי ברצון ובחיבור, ואם אני לא מתחבר אז אני לא עושה, אבל כשזה כן נעשה מתוך רצון ומתוך שמחה, אחרי שקיבלתי על עצמי עול מלכות שמים ועול מצוות – ולא כתנאי לזה שאני אתחבר – אז זה מבורך.

(פעם דיברתי עם הרב אבינר על זה וכך עלה בידינו).

בברכה,

חן