שאלה
אוף. נמאס לי. אני בת שירות שהתחילה השנה ופשוט נמאס לי. נמאס לי שמכניסים לי תפקידים שלא שייכים לי אבל אני חייבת להשלים שעות כי להיות עם חניכים בזום זה לא מספיק שעות ולא אין עוד דברים אחרים לעשות. נמאס לי שמפילים עלי את העבודה השחורה. נמאס לי שאנשים במיוחד מבוגרים "מבינים אותי". לא אתם לא!!! יש לי אשכרה שנתיים שבחיים שכולם חולמות עליהם ושלי פשוט נהרסו. אני מנסה לחשוב חיובי, להבין שזו התקופה ואולי לשם זה הגעתי אבל פשוט.. אין בי כוחות. כיתה יב שלי הלכה לפח. אני עוד סוחבת איתי. תכננתי את הפרוייקט הגדול של חיי במשך 3 שנים ושבוע לפני קורונה. התרסקתי כל כך באותה תקופה. אני לא רוצה ששוב אני אעבוד על פרוייקט גדול ואשקיע את כל כוחותיי כשסגר יכול לבוא לי על הראש ולצחוק עליי. הבנות בדירה שלי אופטימיות מידי ומקבלות את המצב. אני אחת היחידות שעוד נלחמות ועוד מהסטת רוצות להיות משמעותית אבל הבנתי שפשוט יצא לי כל הרוח המפרשים. גם אם אקבל משהו עכשיו אני כולי מיואשת. ורוצה לבכות. כל יום כי אני לא מסוגלת מהאכזבה שיש בי. הצילו?
תשובה
שלום מוריה. תודה גדולה על השאלה.
מהכתיבה שלך נראה שאת נסערת ומותשת. זה הכי הגיוני ונורמאלי להרגיש ככה אחרי כמעט ארבע חודשים אל תוך השירות, בתקופת קורונה. שהתפקיד שלך השתנה כל כך. זה שהבנות בדירה שלך מקבלות את המצב ויעשו כל עבודה שיתנו להן גם אם זה לא משהו שהן רוצות/בחרו לעשות, לא אומר שאת צריכה להתפשר, להרגיש לא מסופקת עם השנה הזאת ולעסוק במשהו שלא בחרת לעסוק בו מלכתחילה.
אני רוצה לומר לך שאת לא לבד!! המון בנות נמצאות במצב שלך וביניהם אני. גם אני בשנת השירות הראשונה שלי כרגע ש"נהרסה" בעקבות הקורונה. המצב הזה ששום דבר לא וודאי, שהכל יכול להשתנות בכל רגע נתון - הוא זוועה. תחושה של חוסר אונים. אני ממש מבינה את המקום ממנו את כותבת.
חשוב לי לומר לך שיש בתקופה הזו גם שיעור עצום באמונה, במקום ללמוד אמונה מהספר או לשמוע על אנשים מאמינים, את עצמך עכשיו עוברת חוויה ענקית של אמונה בה' יתברך. האם בשגרה של לפני הקורונה היה מצב ודאי כלשהו? ודאות מוחלטת וודאי לא הייתה, אבל היה יותר פשוט להאמין שיש וודאות מוחלטת כי היה עניין של ניסוי וטעיה. אנשים ניסו דבר מסוים והצליחו/לא הצליחו ולפי זה שאר האנשים חשו מעיין "אשליית ודאות" בנוגע לתוצאה שתצא אם הם ינסו גם. זה ההבדל בין תחושת החוסר ודאות בתקופת הקורונה לתחושת ה"אשליית ודאות" בתקופת השגרה הקודמת. בסופו של דבר אם תצליחי בתפקידך או לא זה בידי הקדוש ברוך הוא ואנחנו רק יכולים להשתדל.
ולכן תחשבי טוב אם את רוצה לוותר על פרויקטים שאת רוצה להוציא לפועל, כי את חוששת שבסופו של דבר בגלל משהו שהוא לא בשליטתך זה ייהרס. הכישלון הוא הפחד הגדול ביותר שלנו, אבל רוב האנשים המצליחים ביותר חוו כישלונות מייסרים לפני שהפכו להצלחה מסחררת. אם תחפשי תוכלי למצוא אנשים כמו וולט דיסני, ווינסטון צרצ'יל, גיימס דייסון ועוד.. אנשים שנכשלו רבות לפני שהצליחו. אז נכון, התקופה הזאת קשה ויכולה להרוס לכולנו פרויקטים. אבל אם לא ננסה להוציא אותם לפועל אנחנו נהרוס אותם לעצמינו. אם בסופו של דבר יהיה סגר או לא זה לא בידיים שלך אבל התפקיד שלך הוא להשתדל ולהתפלל.
כתבת שאת מנסה לחשוב חיובי, להבין שזו התקופה ואולי לשם זה הגעת לתפקיד. ואני רוצה לומר שאני מאוד מתחברת לזה, יכול להיות ש"לשם זה הגעת למלכות". בתקופה כזו נורא קשה לגעת בחניכים ולהגיע אליהם דרך הזום, אבל דווקא בתקופה כזו יכול להיות חניך שממש צריך אותך עכשיו. שעובר דברים בתקופת הקורונה שאף אחד לא יודע עליהם והגעת לתפקיד הזה בתקופה כזאת בשביל להיות שם בשבילו. אנחנו לא יודעים למה הובילו אותנו למקום שאנחנו נמצאים בו היום, אבל בכל רגע אנחנו צריכים להיות בתודעת שליחות תמידית. לחפש לעומק את מי שצריך אותנו ולנסות להיות שם בשבילו. לי מאוד עבד לעשות שיחות וידאו אישיות אחד על אחד עם החניכים, חלקם אפילו שיתפו אותי בקשיים שהם חווים. אפשר גם בהתכתבות או לקבוע פיזית להיפגש איתם במקום פתוח. כך גם תוכלי למלא את הזמן שלך בעבודה המעניינת שבחרת לעשות במקום ב"עבודה השחורה" שנותנים לך.
אם את מרגישה שנתת לתפקיד הזה הזדמנות מספיקה. אם ניסית בכל מיני דרכים להוציא את הכוחות שלך לפועל, לתרום כמו שרצית, להרגיש מסופקת ובכל זאת המצב לא משתפר. לעבור תקן זו גם אופציה, יש תקנים שעל אף הקורונה לא השתנו בהרבה (בעיקר תקני חינוך מיוחד\ רווחה \בתי חולים) גם בסגרים הם עובדים ואם התחומים האלה מעניינים אותך את יכולה לעבור אליהם, אצלי בתקן אחת הבנות עזבה ממש עכשיו לתקן רווחה כי היא הרגישה שהיא לא ממצה את עצמה ולא מסופקת מהתפקיד, היא ניסתה כמה שינויים ראתה שזה לא משתפר ובחרה לעבור. אין שום דבר פסול בזה, להיפך זה מהמם שאת רוצה לתת מעצמך את המקסימום ולא מוכנה להתפשר!!
בהצלחה רבה!!
תהילה