מה לעשות עם תחושת ריקנות וחוסר משמעות בחיים?

שלום שואלת יקרה.

את חווה את אחת המתנות הכי נפלאות שבני אדם בורכו בהם – חוסר מנוחה, שעמום, ותחושת ריקנות. חשוב שתביני – אין אף בעל חיים שמרגיש ריקנות, או מסתובב בעולם עם תחושה שאין לו משמעות בחיים. ממש כמו שאין אף סלע שמרגיש רעב. תחושת חוסר תמיד מעידה על שייכות למקום מסויים. כשכלב מרגיש רעב הוא מרגיש ככה כי הנפש שלו מבינה שבלי אוכל הוא פשוט לא יוכל להתקיים, והוא חייב למצוא אוכל. ותחושת הרעב היא גם ההוכחה הכי טובה, שאי שם, איפושהו, יש אוכל שיכול להשביע אותו. הרי, למה שהוא יפתח בקרבו מנגנון כזה של רעב, של כמיהה לאוכל, בלי שיש אוכל בעולם? אז כשכלב מרגיש רעב, הוא בעצם מגלה שהוא לא יכול להשתזף לו בנחת בשמש ולעשות כל היום פוטוסינתזה כמו איזה עץ אלון זקן, הוא צריך ללכת לחפש מזון שיכול להזין כלב.

אז בחזרה לבני אדם, גם הם רעבים. ולא רק לאוכל. בני אדם רעבים למשמעות, לגודל, לחיבור. לבני אדם יש צורך נואש לא סתם להסתובב ולנשנש דוגלי כמו איזה כלב לברדור זקן. יש להם צורך במשמעות. ועד שהם לא ימצאו אותה, עד שהם לא ימצאו מסלול של חיים שמביא לידי ביטוי את האור המיוחד שהם באו לכאן לעולם בשביל להפיץ, הצורך הזה לא ייתן להם מנוח. לפעמים אפשר להשתיק אותו לאיזה יום או יומיים, שנה או שנתיים. אבל הוא תמיד מתפרץ מחדש. והרבה אנשים, במידה זו או אחרת, באמת מוצאים משמעות בחיים שלהם. לפעמים זה במשפחה, לפעמים זה עם החברים, לפעמים זה ערכים חברתיים והרבה פעמים זה שילוב של כולם ביחד עם חיים דתיים. וסבבה להם. נכנסים לשגרה. שגרה רגועה שבה יש בדיוק מספיק משמעות בשביל לא להרגיש ריקנות. אבל לא יותר. בכל זאת, לא צריך להגזים.

זה האנשים הרגילים. אבל, יש אנשים שהבערך הזה לא מספיק להם. יש אנשים שהרעב שלהם הוא לא סתם למשמעות, הם רוצים אור אינסוף. כלומר – הם רוצים לרדת עד לשורש הדברים. למצוא משמעויות עמוקות וגדולות יותר ממה שעולם החברה מסביבנו מסוגל להכיל עם החוקים שלו, והשגרה שלו וכל מה שהולך בתלם בדיוק. הם לא מוכנים לחיות בתוך בית כלא נפשי, שבו יש גבול למשמעות ולאור שהם חיים. הם חייבים לפרוץ, לפרוח, לעוף. לא מתפשרים על שום דבר שהוא פחות מהחרות המלאה. מהקדושה העליונה. מההתגלות הכי עמוקה שאפשר של הנשמה שלהם פה בעולם. לשם הם שואפים. ועד אז? עד אז הם רעבים. ריקנים. כמהים למשמעות. שום דבר לא מספק אותם. השליחות שלהם בעולם הזה כל כך גדולה שמה שהם רואים מסביבם פשוט לא מספיק להם. אני מאמין ששם את נמצאת. כבר הבנת שהשבילים שנמצאים פה צרים מידי בשבילך. אבל עוד לא למדת לעוף, ולעלות מעל כל השבילים שלמטה. אני לא מדבר פה על משהו מיסטי. אני מדבר פה על תחושת שליחות והבנה שמה שיש לך לתת לעולם הוא משמעותי מאין כמוהו.

ו... וואלה? אין לי מושג מה השליחות שלך, מה התפקיד שלך ומה ייתן לך משמעות. אני רק יכול לחוש מבעד לחוסר הכל כך גדול שאת מתארת את הנפש שלך מתקוממת ומתמרדת נגד החיים חסרי המשמעות. ולהבין מזה כמה גדולה המשמעות שהיא מחפשת.

אז מה לעשות עכשיו?

תתחילי בלהמשיך לחפש. ממש אל תסתפקי בתשובות שאת מקבלת . הן מגיעות (הרבה פעמים) מאנשים שכבר מצאו שביל ונכנסו לאזור הנוחות שלהם. את עוד לא. תחפשי את התשובות שלך. ייתכן שהן עמוקות יותר, ייחודיות יותר ומשמעותיות יותר ממה שאת מקבלת, ולכן את לא מסתפקת בכל מה שאת שומעת. תחפשי אנשי רוח שאת מרגישה שהם עוד בחיפוש, עוד במסע, עוד בתהליך של גילוי עצמי. תקשיבי להם. יכול להיות שתרגישי משהו מתעורר דווקא שם.

תחפשי דרכים להכיר את עצמך יותר לעומק. מדיטציה, כושר, מיינדפולנס, טיול (שביל ישראל כבר עשית?), סתם התבודדות מול הים או ביער, נגינה, כתיבת יומן, תפילה, וכמובן – לימוד תורה. (ואם יש לך עוד שיטות, תספרי לי גם).

חוץ מזה, חשוב לדעת, שזה שהריקנות שלך מגיעה ממקום טוב מאוד, לא אומר שהיא לא מסוכנת. אנשים לפעמים יכולים לגרום נזק לאחרים או לעצמם מרוב תסכול על כמה שהם לא רואים את המקום שלהם בעולם באופק. להתנתק מהחברות או מהמשפחה, לוותר על תחביבים והרגלים טובים ועוד כל מיני. אל תעשי את זה. החברים, המשפחה והכשרונות הם הבסיס שבלעדיו אי אפשר להתקדם לשום מקום. לכן גם אני מאוד ממליץ לך לשתף באיך שאת מרגישה מישהו שאת מכירה וסומכת עליו. מורה, הורה, רב או רבנית, או אפילו חברה טובה. פריקת המתח מהלב יכולה לסייע קצת, ולתת לך חברה שתעזור בתהליך. הם גם יוכלו להיות כתובת לפנות אליה אם תרגישי שהריקנות היא יותר מידי ברגע מסויים. את יכולה גם לפנות אלינו בקו הטלפוני או בווצאפ.

לסיכום, התחושות שאת מרגישה הן הקול שקורא לך לצאת למסע של חייך. "קול קרא והלכתי, הלכתי כי קרא הקול". את עכשיו שומעת אותו. ונכון שהוא צורם קצת, ונכון שהוא לא טורח להסביר בדיוק לאן ללכת ואיך לעשות את זה. אבל בכל זאת – צאי למסע. בלי לפחד, עם חיוך על הפנים, עם חברות לצידך. בסוף המסע, את תודי לקול שלא נתן לך להמשיך כרגיל עם חיים משעממים. ואת תשמחי שהוא נתן לך הזדמנות לגלות לבד את השביל שלך.

בהצלחה בכל,

נתנאל

(6)