קשה לי ואני לא מצליח לשתף אף אחד

שואל יקר שלום.

בשאלה שלך נגעת בכמה נקודות חשובות. דיברת על היחס בין הפנים לבין החוץ, על הרצון לשתף, ועל התמודדות עם קשיים. הנושאים האלה קשורים מאוד אחד לשני, אבל אני אנסה להתייחס לכל אחד מהם בנפרד.

התמודדות עם קושי

קודם כל חשוב שתדע – לכולנו קשה בהרבה תחומים בחיים. זה לא משהו שמייחד רק אותך. אין לי ספק שכל אדם יכול להזדהות עם קושי בתחומים מסויימים בחיים ועל ההתמודדות איתם. אז אתה בחברה טובה.

ועכשיו, כשלכולנו קשה – השאלה מה אנחנו עושים עם זה. יש המון סגנונות שונים של התמודדות, שתלויים גם באופי, וגם בסוג הבעיה. אבל אם ננסה לאסוף את כל צורות ההתמודדות לשתיים מרכזיות – אז יש התמודדות ממוקדת בעיה והתמודדות ממוקדת רגש. התמודדות ממוקדת בעיה היא דרך ההתמודדות המומלצת כשמגיעים לבעיות שאפשר לפתור אותן. לדוגמא – אם אני לחוץ לקראת מבחן, אני יכול ללמוד אליו. זה סגנון התמודדות שהוא מאוד פרקטי, מאוד תכליתי, שממפה את הבעיה, מבין את הדרכים לפיתרון, ומיישם את התוכנית, שלב אחרי שלב. בסגנון הזה אפשר להתמודד גם עם בעיות חברתיות, גם עם בעיות רפואיות, מקצועית, או נפשיות.

הסוג השני של ההתמודדות – התמודדות ממוקדת רגש בדרך כלל יעילה יותר בהתמודדות עם בעיות שלא ניתן לפתור אותן. המטרה של ההתמודדות הזו היא להפחית את הרגשות השליליים שהבעיה מעוררת. זה יכול להיות בשיטות שונות – הרפייה או מדיטציה, ריצה, התמקדות בחלקים החיוביים והכנסה לפרופורציות את גודל הבעיה, ועוד כל מיני שיטות. חשוב לזכור בסוף, שלכל בעיה יש חלקים שאפשר לפתור וחלקים שלא. אז כל קושי צריך לערב התמודדות ממוקדת רגש וממוקדת פתרון במינונים שונים.

אבל יש דבר אחד, שנחוץ מאוד מאוד בשני סוגי ההתמודדות. גם אם מנסים למצוא פתרונות לבעיה, וגם אם מנסים להרגיש טוב יותר עם החיים לצידה של הבעיה, אנחנו חייבים שותפות ושיתוף. הרבה פעמים, לא פשוט למצוא פתרונות לדברים שאנחנו נמצאים עמוק בתוכם, ולמישהו מבחוץ דווקא הרבה יותר קל לעזור. כי הוא לא טובע בבעיה וקל לו לבחון אותה. גם מהכיוון של הרגש, התמיכה וההקלה שמרגישים כשמשתפים מישהו עוזרת מאוד להכיל את הקושי ולהפוך אותו לאתגר. ופה אנחנו מגיעים לבעייה השניה שתיארת – אתה לא מוצא את מי לשתף.

לפני הכל, תנסה לחשוב רגע אם באמת אין אף אחד שאתה יכול לפנות אליו. אני יודע, אתה בכור, אז האחים הגדולים שלך לא זמינים בדיוק... וגם מול ההורים והאחים האחרים אתה צריך לתחזק תדמית של שולט במצב והכל טוב איתך. (גם אני בכור...). ואתה גם (כנראה) שמיניסט, ככה שאתה כנראה לא מכיר אנשים בשנים מעליך. ובכל זאת – אולי יש איזה חבר שלך שאתה סומך עליו? אולי המורה מבית הספר, או היועצת (שזה התפקיד שלה תכלס...)?. אולי מדריך לשעבר מבני עקיבא או איזה קרוב משפחה אחר? מישהו שאתה לא מרגיש צורך לשמור כל כך על התדמית שלך מולו? תחשוב על זה.

אבל נניח שחשבת ולא מצאת. קורה לפעמים. ואז אתה מודאג שזה ילך ויצטבר בך עד שזה יתפרץ. לדעתי, ההתפרצות לא צריכה להיות החשש שלך. זה כמו מישהו שלא עושה כושר וחי חיים לא בריאים, ודואג מההתקף לב שבעוד עשר שנים, בעוד שברגעים אלה החיים שלו פחות רעננים, פחות חיוניים ויותר כבדים ועייפים. אתה רוצה לשתף לא רק בשביל לא להתפוצץ יום אחד אלא בשביל כבר היום להוריד לך את האבן מהלב ולהסתובב יותר בנחת ובשלווה בעולם. מגיע לך. אבל אתה לא מוצא את מי לשתף – מה עושים?

יש לך 3 כיוונים בעיניי:

1. לשתף לאט לאט, שלב אחרי שלב את מה שאתה מרגיש. לא בבת אחת להפיל את הכל על אדם אחד, אבל כן לחשוב רגע איזה קושי קטן אתה יכול לשתף איזשהו חבר. ואחרי כמה זמן, קושי קצת גדול יותר (לאותו חבר או לאחד אחר – מה שמרגיש לך נוח). וככה להתקדם עד שאתה מצליח לפרוק הכל. יכול להיות שאתה חושש שזה ירגיש מציק וחופר למי שאתה משתף אותו, אבל שתדע שיש הרבה אנשים שמאוד שמחים להקשיב, בייחוד אם אתה מצליח להיות כנה ומשתף, ולא סתם להתלונן. (ההבדל הוא אם אתה יודע להעריך את ההקשבה של השני).

2. לכתוב יומן. ליומנים יש קטע. הם מקשיבים מעולים. כל מה שאתה אומר להם הם מבינים, זוכרים, ושומרים בשבילך אם תרצה להיזכר פעם או לחשוב על הדברים טיפה מבחוץ. הם תמיד זמינים ויש להם סבלנות גם אם אתה כותב לאט... אז אולי כדאי לך לקנות איזה מחברת ולכתוב בה את מה שעובר עליך ואת המחשבות שלך על זה.

3. אנחנו תמיד פה. גם באתר לשאלות, וגם במוקד הטלפוני ובמוקד הווצאפ. תמיד תוכל לפנות אלינו ולשתף.

ועוד הערה לסיום – אני מבין מאוד את הצורך לשמור על התדמית. ויש בו הרבה טוב. אבל תדע לך שכשמגייסים את האומץ לוותר על התדמית שלנו ולחשוף לפעמים את הנפש שלנו, בלי לנסות לייפות אותה לאחרים ולעצמנו, קורים דברים נפלאים. קל כל כך להתחבר לאנשים כשאין בועה של תדמית שחוצצת בין הנפשות שלכם. קל כל כך להתקדם בחיים ולהפוך לטובים יותר כשניפצנו את תקרת הזכוכית של "אני כל כך בסדר ואין לי בעיות אז אין לי ממש לאן להתקדם בחיים" שהתדמית מייצרת. זה חופש שאי אפשר לקנות בשום דרך אחרת. רק האדם המוכן לוותר על תדמיתו למען ליבו יכול להיות באמת חופשי ובאמת אוהב.

לסיכום – הרבה אנשים חווים את מה שאתה מתאר. לא משנה איך אתה מתכוון להתמודד עם הקשיים שלך בחיים, כדאי שתעשה את זה במקביל לשיתוף של מישהו. אם לא הצלחת למצוא מישהו, אתה יכול לעשות את זה לאט לאט, לכתוב יומן, או לפנות אלינו. כדאי גם לחשוב איפה אתה יכול לשחרר קצת את התדמית המחייבת הזו. האדם נראה הכי טוב כשהוא הכי אמיתי.

המון בהצלחה,

נתנאל

(6)