איך לקבל את עצמי ולהתקדם מבחינה תורנית בשירות לאומי תובעני?

שלום לך יקרה.

תודה שפנית אלינו.

קודם כל, חייבת לשתף אותך שממש התרגשתי לקרוא את השאלה שלך. בתוך השאלות שכתבת, ניתן לשמוע רצונות יקרים לליבך, ומשמח לקרוא זאת. אשתדל להתייחס לכולן ולכל אחת מהן בנפרד, ובע"ה אני מקווה שיתיישבו על הלב. (צפי מראש לתשובה ארוכה :)

אך לפני כן חשוב לי לומר שלבטים כדוגמת אלו שהצפת אמנם עלולים להסעיר ולבלבל, אבל היופי שהם מגיעים דווקא כאשר אנו מתקדמים ועולים מדרגה, כשיחד עם ההתקדמות גם השאלות והבירורים גדלים, וזה כשלעצמו מעיד על שלב חדש ומבורך.

קבלה עצמית

בעיניי קבלה עצמית משפיעה באופן ישיר על ההתקדמות הרוחנית, כיון שעבודת השם היא בעצם הרבה עבודת הנפש והמידות. ולכן היא בהכרח מציפה בתוכנו חלקים מאוד מאוד אישיים וכמוסים, כמו מזמינה אותנו להתבונן בתוכנו בעזרת שיקוף פנימי, ולהבין איזה חלקים בתוכנו מבקשים להשתפר ולצמוח. אם אדם יודע שקשה לו להעריך ולקבל את עצמו, סביר להניח שגם בעבודת השם לא פשוט לו לקבל את עצמו ואת מקומו, והדבר משפיע הן על היחס הפנימי שלו כלפי עצמו, והן על ההתקדמות בפועל. מתוך התבוננות בשיקוף שמקבלים, ניתן להבין שיש איזושהי בקשה שמגיעה מבפנים לבנות בתוכנו יחס בריא ותפיסה נכונה, כלפי עבודת השם וכלפי עצמנו.

בעיניי, בקבלה עצמית קיימת ענווה גדולה והרבה אמונה. היא מאפשרת לנו לקבל את עצמנו, את הסביבה ואת האחר, וכמובן לקבל את המציאות כפי שהיא וללא התנגדות. חשוב להדגיש שתנועה של קבלה אינה אותה תנועה של השלמה עם המצב מתוך ייאוש והכנעה. אלא בדיוק להפך, היא קבלה שמאפשרת לנו לעבוד עם מה שיש וקיים, לראות את היש והחסר, ולתת מקום לשניהם. לא מתוך לחץ והתנגדות פנימית, אלא מתוך הבנה שתהליכים דורשים זמן והפנמה, ומצריכים מאיתנו לסגל מבט של ענווה ואמונה מול התהליכים הנסתרים שמתגלים בחלקם במציאות, ולברר מה רצון השם ומה תפקידנו שם.

מתוך הבנה שאנו לא מושלמים, אך מספיק טובים ואהובים בדיוק כפי שאנחנו. כשאדם מתנהל מתוך התפיסה הנ"ל, היא מסוגלת לבנות בתוכו איזשהו בסיס יציב, כך שהדברים שקורים לו אינם מערערים אותו בקלות וממילא הרבה יותר קל לו להתקדם ולהשיג מטרות ויעדים בתוך עבודת השם ובכלל בחיים. יש לו ידיעה שלא משנה מה, הוא לא מודד את עצמו לפי מדדים חיצוניים של התקדמות או חלילה נפילה, אלא מסתכל במבט פנימי שמאמין בטוב האינסופי שבתוכו, שהוא הרבה מעבר להגדרות ולתפיסות מגבילות (שקיימות במציאות שלנו, כמו זמן, עבר, דימוי עצמי, תיוגים וכ'ו) אלא טוב שמחובר למקור הטוב האינסופי, לבורא עולם, ולכן הטוב שבו אינו תלוי בשום דבר. תסכימי לקבל את האמירה שיש לך זכות קיום וגם שליחות, את ראויה לאהבה ללא תנאי, פשוט מעצם היותך. ובפרט כהיותך ביתו של בורא עולם.

פערים בעבודת השם

מכאן אני רוצה לקשר את זה לתהליך שאנו עוברים, בדגש על עבודת השם. שיתפת שאת יודעת מה הכיוון שלך מבחינה תורנית - שזה מאוד משמח, (וזה גם ממש בסדר לא לדעת עד הסוף את כל הפרטים, ולהישאר פתוחים לברר ולהבין כל הזמן), אך את לא יודעת איך להגיע אליו במצב הנוכחי. האמת היא שכולנו נמצאים על הרצף שבין הרצוי למצוי, בין האידאל לבין מה שמצליחים בפועל, מי יותר ומי פחות, ומשתדלים לצמצם ולהדביק את הפער ככל הניתן. בפרט כשמדובר על התקדמות רוחנית, שבאמת התהליך שבה הוא תמידי ואינסופי. ושוב, אין באמירה מכדי חלילה לייאש או לומר שאם ממילא יש פער אז אפשר להפסיק לשאוף קדימה, אלא בדיוק להפך - היא נועדה להזכיר לנו להתקדם מתוך נחת ואהבה, ולא חלילה מתוך לחץ ורצון לשלמות כאן ועכשיו. פערים תמיד יהיו, כיון שאנו בני אדם ולא מלאכים, וכיון שהנשמה הטהורה שלנו היא ממקור הטוב האינסופי, ממילא ההתקדמות היא אינסופית. העולם שלנו הוא דרך, ולכן ההסתכלות העיקרית היא על התהליך. לא שאין משמעות לתוצאה, אלא שישנה חשיבות רבה להשתדלות והמאמץ. וזה מלמד אותנו לחשוב על מה אנו רגילים לשים את הדגש. האם אנו משתדלים לשמוח על המאמצים הקטנים או שאנו מתאכזבים ומתייאשים? האם אנו זוכרים לדון עצמנו לכף זכות בחמלה ועין טובה או שאנו רק ביקורתיים כלפי עצמנו?

פה בדיוק נדרשת הקבלה עצמית שדיברנו עליה קודם, כי כשהיא קיימת, אז ממילא היצר הרע שמטרתו להחליש, להפיל ולייאש, וכך להפיל עוד יותר - פחות משפיע ופחות מצליח לערער ולייאש, ובמקומו מגיעה חמלה וקבלה שעוזרות לנו להסתכל על הדברים בפרופורציות ולהרגיש באהבת השם.

רצון השם

פעם נשאל הרבי מקוצק "היכן נמצא הקב"ה?" הרב ענה לאותו שואל: "ה' נמצא בכל מקום שנותנים לו להיכנס". המשפט מעלה תהייה, הרי התרגלנו להתחנך על האמונה שיש השגחה פרטית וה' נמצא בכל מקום, אז איך זה מסתדר? אלא שלאדם יש כח לבחור כמה מקום לתת לקב"ה, בתוכו. במרחב הפנימי שלו שתמיד מחובר לקב"ה. לעניות דעתי, זוהי אחת התשובות ל"בכל דרכיך דעהו" שהזכרת מקודם.

לנסות לסגל מבט שמכניס את עבודת השם לכל מקום, כך שהיא תמיד נמצאת במרחב הפנימי ובתודעה, בכל ההוויה והנוכחות שלנו, ובכל מעשה ובחירה. גם בדברים שלכאורה נראים מאוד גשמיים וחומריים - להאמין ולגלות שגם מאחוריהם ישנה הסתכלות עמוקה ורוחנית, וגם עליהם יש לתורה מה לומר ולכוון למקום טהור.

כשאנו קרובים מאוד מאוד למישהו הרבה יותר קל לנו לדעת מה רצונו, כי אנחנו מכירים אותו ממש טוב ומפתחים איתו מערכת יחסים קרובה. וכך להבדיל אלפי הבדלות, גם עם הקב"ה. ככל שמתקרבים בעבודת השם, הרבה יותר קל ללמוד ולגלות על מהו רצונו. כמובן, שאף פעם אי אפשר באמת לדעת מהו רצונו לגמרי, וזהו סוד שנשאר עלום בפני רובנו, כי בסופו של דבר תכלית הידיעה - שלא נדע, אבל ניתן בכל זאת לומר שיש רמות מסוימות שיכולות להיות גלויות בפנינו אם נרצה בכך. כשאנו באמת קשובים לרצונות והפנימיים והעמוקים ביותר שלנו שבאים מצד הנשמה, אנחנו מצליחים להיות קשובים לרצון ה' ולזהות אותו בתוכנו. וממילא כשאנו מאוד מאוד קשובים לעצמנו, אנו גם קשובים אליו. כי עצמנו הפנימי האמיתי, הוא חלק ממנו יתברך. מהמקום הזה הרבה פעמים ניתן לחוש ממש איך מצוות ומעשים מסוימים, מגלים את הרצון הפנימי שלנו, וככל שאנו מתקרבים אליו כך נוצרת בהירות פנימית בנוגע למקור הרצון, וממילא הבנה שהוא ממנו יתברך.

איך מתקדמים?

מבחינה מעשית, אמנם כתבת שמדרשה היא לא אופציה כרגע, אז הנה כמה רעיונות נוספים:

ב"ה יש באינטרנט יש הרבה שיעורי תורה בכל מיני סגנונות, ואת יכולה לבחור לשמוע מה שמתאים לך, ולבדוק אם גם בסביבתך מתקיימים שיעורים. לפעמים קשה לאסוף את כל הבנות ביחד בזמן שמתאים לכולן, אז אפשר אולי לנסות לקבוע חברותא קבועה עם מישהי מהשירות לאומי או אפילו חברותא טלפונית.

בנוסף, את יכולה תמיד ללמוד עם עצמך מתוך ספר שיתאים לך\לימוד יומי לבנות.

אבל אני מרגישה שהנקודה של הרצון והחיבור לאט לאט מתרחבת ומתגלה בכל המישורים בחיים, בפרט כאישה שבאופן טבעי מרגישה זאת יותר. כל שאר הפניות לשיעורים, הקפדה על הלכה וכ'ו - הם ביטוי שנועד לקבל הדרכה על מנת לגלות ולהוציא אל הפועל את הפוטנציאל הרוחני. ממליצה להתפלל על זה, לקבוע זמן להתבודדות (בטבע, בבית או בכל מקום שאת מרגישה שפותח את ליבך- כמובן בשיא הזהירות ולוודא היטב שאת מוגנת), ולאט לאט בע"ה תוכלי לראות איך באופן טבעי תשומת הלב שלך נמצאת שם ומתפתחת, וכשהאהבה מתגלית יש הרבה יותר חשק ורצון לעשות ולהתקרב. וגם כשיש רגעים קשים ונפילות, קל לשוב בחזרה.

שירות לאומי

אין לי ספק שהעיסוק שלך בשירות הלאומי, הוא שליחות בכל מובן. עצם העובדה שאת תורמת מזמנך ומשקיעה מעידה המון, בפרט ששיתפת שאת מרגישה סיפוק גדול וחיבור למקום.

אנשים רבים נמצאים מתוך בחירה במקומות שבהם האווירה והסביבה אינה תואמת את השקפתם, אבל הם שם כדי לתת ולתרום. זה דבר שהוא מעבר להסתכלות החיצונית של דתי או לא דתי. זה חוצה מגזרים ועולמות, דווקא משום שמדובר בדרך כלל על פעולה שמבטאת נתינה, שהיא ערך גדול כל כך מבחינה אנושית, ובפרט ביהדות. בעיניי הדבר יכול רק להעיד על חשיבות הנושא, ועל כך שקיימת שאיפה לשלב בין עיסוק משמעותי תוך שמירה על הגבולות ההלכתיים במקום שהאווירה בו אינה בהכרח עולה בקנה אחד עם העולם הדתי.

אלא כמו שהזכרת, חשוב שזה יגיע באמת מתוך הקשבה למסוגלות ולגבולות שאנו מגדירים לעצמנו.

אין בושה לומר שלפעמים צריך להתבסס ולהיבנות על מנת לבוא ממקום מחוזק שמסוגל להשתלב מבלי שדברים מבחוץ יערערו וישפיעו בקלות על הבניין הרוחני. כשמשהו לא מתאים לנו או שיש תחושה שגבולות מסוימים היטשטשו וסיטואציות מסוימות ערערו, הדבר מזמין לבירור פנימי, מה מבקש להתחזק ולהיבנות באופן יציב יותר בתוכנו. גם הנקודה הזאת מעידה על מקום חיובי, שגם כשלא פשוט, דבקים אחר האמונה והעולם הערכי.

אני יכולה להבין את החשש מהאופן שבו אנשים לפעמים תופסים דתיים ככאלו המייצגים את הדת בכללותה, אך אני מאמינה שרוב האנשים בוגרים ומכירים בעובדה שגם אדם דתי אינו מושלם, ושגם לו יש התמודדויות וחסרונות.

חשוב לי לומר שברגע שאת תקבלי את מה שאת עושה ותהיי שלמה איתו מבלי להרגיש צורך להתנצל, ממילא גם הסביבה תדע להסתכל על זה בהערכה. עיסוקים אמנם יכולים להעיד על דברים מסוימים באופי ובהשקפה של האדם, אבל באותה מידה הם גם לא מעידים. אדם מספיק בוגר ופנימי, יידע להסתכל פנימה מעבר להגדרות החיצוניות, וכך הדבר יוכל להעיד האם הוא מתאים לך.

כל סיום הוא התחלה חדשה

תקופת הזמן שבסוף השירות לאומי, עשויה להיות תקופה מבלבלת ומלחיצה, אבל האמת שזו הרגשה טבעית ונורמלית לחלוטין, והיא פוגשת בנות רבות שנמצאות במקום דומה. עד עכשיו היית במסגרת מסוימת, מסלול שמשותף ללא מעט בנות; אולפנה/ תיכון, ואז שירות לאומי - וכעת יש התלבטות. שנה נוספת? מדרשה? לימודים? יש בכלל מוכנות כזאת? זה שלב חדש, לא מוכר, שיש איתו מעט היכרות ונדרשת בו עצמאות ואחריות מסוג אחר.

בנוגע ללימודים, זו אכן התלבטות שמצריכה מחשבה. את בוודאי מכירה את עצמך כדי לדעת מה את אוהבת לעשות ובמה את טובה. נסי לחשוב האם הדבר יכול להתאים לך מבחינה לימוד המקצוע עצמו. ובכלל, תרשי לעצמך לחלום בגדול. מה באמת היית רוצה לעשות? במה את טובה ויכולה להוסיף טוב לעולם? מה מאיר את עינייך בתשוקה והתלהבות?

ולפעמים דווקא כדי להמשיך מתוך הקשבה ובהירות, לפעמים נכון לעשות עצירה. עצירה של התבוננות והעמקה במי שאנחנו, בדרך שלנו, ובתורה שקיבלנו. וייתכן ששנת מדרשה או שילוב תוכל להתאים לך.

מאחלת לך הרבה ברכה וטוב גלוי.

כמובן מוזמנת לשוב ולהתייעץ בשמחה.

טליה

(11)