מרגישה בלחץ מהחיים: איך הערך העצמי שלי לא ייפגע מטעויות?

שלום לך יקרה.

את מגדירה יפה בכותרת את הבסיס לשאלה שלך. ניכר שאת בן אדם חושב, שלא לוקח את הדברים כברורים ונכונים מאליהם ״כי ככה כולם חיים״, אלא מעמיק בהם, ומודע מאוד. זאת מתנה יקרה לחיים.

אני שומעת בשאלה את הלחץ, הפחד, חוסר האונים מול העולם שמתנהל בדרכו על פי פרמטרים משלו, ונראה שהוא רק רוצה ״להעיף״ אותך ביחד עם כולם בזרם החזק הזה שנקרא חיים עם תחושת המחויבות שבאה איתם. זה טבעי להרגיש ככה במיוחד בגיל שלך, שבו החיים כבר מתחילים להראות אמיתיים יותר, ו״מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה״ כבר לא רק שאלה מתוקה.

נתחיל מהסוף. ה׳ ברא עולם כזה, לחוץ והשגי כדי שלאנשים תהיה משמעות. זאת גם הסיבה שהחיים שלנו קצרים, כדי שלא יאמר אדם כל יום ״מחר״, אלא יודע שיש לזה סוף. ואם לא עכשיו אימתי. זה בכלליות למה החיים כאלו. בלי תחושת ההשגיות של האדם לא היתה התפתחות בעולם, היינו חיים היום כמו לפני אלפי שנים. והרי לא נרצה לוותר על המעלה ועל הקידמה שמביא הצורך הזה שטבע הקב״ה בבני אדם.

אבל - כמו כל דבר בעולם, גם הצורך הזה דורש איזון, מילת המפתח לבריאות. בן אדם חסר רצון להתקדם יעביר ימיו בבטלה, שלא בריאה לכשעצמה, וגם עלול להתחרט עליה בסופו של דבר כשיביט לאחור. לעומת הקצה השני בו נמצא בן אדם שלחוץ להשיג ובעצם לא ״חי״ את החיים עצמם.

מהו האיזון הבריא? קודם כל לדעת את הכוחות שלנו. לדוגמא החלטנו להגיע למטרה של תעודת בגרות, מטרה חשובה. אפשר להחליט שלא שואפים לציוני מקסימום ולתכנן מראש כמה זמן ביום מוקדש ללימודים, לא מוותרים על זמן לנפש של שיחרור, של משהו שאוהבים. כי גם מטרה חשובה לא יכולה ״להרוס״ את החיים בדרך אליה. זאת כמובן רק דוגמא מעשית לאיזון.

מה שאני מרגישה שבעיקר עולה מהשאלה שלך זה פחד קיומי מלפשל. את כותבת: ״הכישלון הוא לגמרי אופציה אצלי... אז אני מרגישה שזה כל הזמן מאיים עלי״. את מפחדת מהכשלון, את גם מספרת שטעמת ממנו. והאמונה הפנימית שלך אומרת שזה יקרה שוב, ואולי היא לוחשת עוד מילים מחלישות דומות. לא סתם הכותרת שנתת לשאלה שלך היא ״ערך עצמי״, הבסיס לפחד הנורא הזה לפקשש, לטעות, להכשל - זאת המשוואה הבעיתית שנוצרת בין כשלון ספציפי שלנו לערך שלנו.

מודעות לגורם

כשלב ראשון בכל שינוי מחשבתי שאנחנו רוצים לעשות, חשוב להיות מודעים לשורש. אז בואי נפרק את הפחד נראה מאיפה הוא בא, ולמה הוא כל כך משתק. נתאר מצב של כשלון, לא דרמטי מדי, נכשלת במבחן חשוב מאוד. אם הערך שלנו לא תלוי מעשים, התגובה האידיאלית היא: אוף, חבל, נכשלתי במבחן, אנסה שוב.

תגובה כשהערך מתנדנד תהיה: ״אני כשלון״. מחיקה מיידית של כל האני בגלל הכשלון, וכשכשלון מוביל לכזה ערעור של העצמי, מי יוכל לחשוב על כשלון בחיים בלי להיות מפוחד מוות ממנו? זה אך טבעי ומתבקש. מכיוון שאנחנו בטבענו מנסים לברוח מתחושות קשות כאלו, וזאת תחושה מטלטלת כשאין יציבות ל״מה אני שווה״.

דוגמא מעולם הילדים: ראית פעם את ״מלך הכיתה״ הבטוח הזה בזמן שמפסיד לקבוצה שלו במשחק? איך הוא יגיב? בדרך כלל יצחק בקול שפיקשש, וימשיך הלאה. מה אם הילד הדחוי ביותר יפסיד לקבוצה שלו? ככל הנראה ירגיש נורא, אולי יברח, יבכה, יחליט שהוא כשלון. הוא לא יצליח להעביר את זה בכזו קלות.

ההבדל נעוץ בתחושת הערך הבסיסי שלהם. הכשלון לא מפחיד כל כך את הילד עם הבטחון, כי הערך שלו יציב. ואם הוא מפשל זה לא מפיל לו כמגדל קלפים את כל מה שיודע על עצמו. לעומת הילד עם הערך העצמי המעורער שכל כשלון קטן מתייג אותו בעיני עצמו. הוא = אותו כשלון. הערך העצמי משתנה ולא יציב. מי מהם למחרת יעיז להצטרף שוב למשחק? ומי יגיד - החיים מפחידים אותי, נכשלתי כבר, אני לא יכול עם המחויבות, אני לא רוצה גם לנסות כי אני עלול להכשל, והכל מוביל לאותו השורש.

ערך עצמי בקצרה

הסבר קצרצר ובסיסי על ערך עצמי, שנדע מהו הדבר שאנחנו שואפים אליו: ערך עצמי זה איך שהאדם מעריך את שוויו, תופס את עצמו. הוא נרכש בילדות על ידי הקשרים עם הדמויות המשמעותיות שדרכם אנחנו לומדים באופן לא מודע, איך להסתכל על עצמינו. לומדים שאנחנו טובים, שאנחנו שווים, למרות שבעצם עוד אין שום הוכחה לילד קטן שהוא ״שווה״. כי ערך עצמי הוא לא תלוי בשום דבר פיסי או הוכחה על נייר לשווינו. אכן, לא לכולם נבנה הערך האופטימלי בשלב הזה, ויכולות להיות לזה סיבות שונות, אבל אפשר לעבוד על לחזק אותו בכל זמן. ואם יש צורך, לא לחשוש מלנסות להעזר בשיחות עם דמות מקצועית.

אנחנו מודעים עכשיו לעובדה שהפחד נובע מהאיום החזק שיש לטעות להגדיר אותנו. אז איך לפחד פחות?

בקצרה ו״בפשטות״ - להרשות לעצמינו לטעות! להכיר בזה שהטעות היא טעות, כשלון הוא כשלון ספציפי, אבל לא מעיד על עצמינו דבר. רק מעיד על הנתון - נכשלנו במבחן, נפל לנו מהיד, נאבד לנו משהו חשוב. אבל לא אומר ״אני לוזר, לא שווה״ וכד׳. כדאי לשים לב למחשבה האוטומטית שקופצת לנו בעקבות מקרה כלשהו, ולתקן אותה מיד (יעיל יותר עם דף ועט) לכתוב את המקרה: נכשלתי במבחן. מה המחשבה הראשונה שקפצה לנו, השיפוט? אני כשלון, או - לעולם לא אצליח, תמיד זה קורה לי. בעמודה אחרת נכתוב שיפוט הגיוני ומתוקן - הרי נסכים שבלתי הגיוני להגדיר בן אדם ככשלון בגלל מבחן אחד. התיקון יכול להיות - ״נכשלתי במבחן הזה״, שזאת עובדה. או - ״אני לא תמיד נכשל. נכשלתי הפעם, פעם הבאה בעז״ה אלמד שוב ואצליח״ וכד׳. זהו אימון של המח להתחיל לחשוב אחרת, וזאת גם עבודה שווה לחיים. הרבה מהתחושות הקשות שלנו על עצמינו נובעות משיפוט שגוי שהשתרש לנו, ואנחנו יכולים לתקן אותו אם נשים לב אליו. בתקווה שעם הזמן נתרגל לתקן מידית את השיפוט, ממילא גם התחושה בעקבות הכשלון תשתנה. והחיים יראו קלים יותר לנשיאה, כי יש שם מקום רחב לטעות, כשיודעים לקבל אותה.

הייתי מציעה לך אפילו ממש לנסות ״לתרגל לטעות״. כדי ללמד את המח שזה לא סוף העולם. כדאי להתחיל בטעויות קטנות ו״נסלחות״ שקורות לך. להגיד לעצמך, ומומלץ בקול: מותר לי לטעות, גם אם אני נכשלת אני עדיין שווה, הכשלונות לא מגדירים אותי. לאט לאט זה יחלחל לתודעה. ואם מותר להכשל, מותר גם לנסות, להעיז. החיים כבר לא מלחיצים כמו קודם. יש את הזכות לטעות, יש את הזכות לנסות משהו אחר, לנסות בדרך אחרת, מפסיקים לפחד מהפחד.

אפקט משני: ברגע שאנחנו מסירים את הפחד הזה מהכשלון, גם הסיכוי להצלחה גבוה יותר. תנסי להביא לילד מגש ביד ולהגיד לו כל הדרך שהוא הולך לשולחן ״זה יפול לך, אתה לא מסוגל, תמיד נופל לך מהידיים״ ומילים דומות - מאת האחוזים שהמגש יפול לו בדרך. אז אל לנו להיות אלו שלוחשים את המילים הרעות האלו לעצמינו.

עצה מעשית נוספת בתוך מרוץ החיים הזה. לדבר עם חברות שחוות איתך את השלב הזה בחיים, כמין קבוצת תמיכה. לתת מקום בינכן לתחושות האלו כי אני בטוחה שעוד בנות רבות מרגישות כמוך, לא להרגיש לבד בזה. כל חרדה לא מדוברת גדלה למימדים מפלצתיים יותר בראש. וכשמדברים אותה, וכשמגלים שיש עוד אנשים שאיתך באותה הסירה היא מצטמקת ונהיית קלה יותר לנשיאה ולהתמודדות.

אז... מותר לי לאחל לך לטעות בכיף?

בהצלחה רבה!

גילי