נפילה באינטרנט: איך אני יכולה להתאושש ולהפסיק?

היי יקרה.

קראתי את שאלתך מספר פעמים. והרגשתי מהדברים שלך בעיקר כאב גדול, אכזבה מעצמך ורגשות אשמה לא פשוטים על מה שעשית ובעיקר על ההסתרה הזו מול האנשים שקרובים אליך כ"כ..

אלה בהחלט תחושות לא פשוטות בכלל. לא קל להרגיש אשמה, לא קל להיות במגמת הסתרה כ"כ הרבה זמן מול חברות קרובות. זה בטוח לא פשוט וגורם לך להרגיש מעין מעמסה כזו על הגב ובעיקר על הלב.

קודם כל חשוב לי שתדעי שאת גיבורה על עצם הרצון והבקשה לחיות באמת עם פה ולב שווים. כ"כ הרבה אנשים היום חיים בהסתרה, בחלקיות, בשני עולמות. והרצון הזה לחיות באמת, עם כל הלב, בלי להסתיר, הוא אמיתי מתוק ושלם. ואת מהממת שאת כ"כ רוצה להיות במקום הזה.

כתבת שחיפשת תשובות באתרים שונים וכולם דיברו על אותה הנקודה – על כוח הרצון שלך לעשות תשובה, ואם התחרטת זה ודאי נמחק. ואת כותבת שתכלס התשובה הזו לא מספקת אותך. ואותי מעניין – למה? מה יש בתשובה הזו שלא מתיישב לך על הלב? אם הפסקת לעשות את מה שהגדרת 'חטא', וכבר שנה שלמה שאת לא שם, למה את לא מרגישה שזה מאחורייך?

אחרי שתחשבתי קצת לבד, (כי זה באמת מעניין ויכול לפתוח לך צוהר למקומות נוספים בתוכך שאולי עדיין לא יצא לך לפגוש..) מוזמנת לקרוא את דעתי :

החיים שלנו רצופים בעשיית מעשים שאנחנו לא מאה אחוז שלמים איתם, כך אנחנו, בני אדם. לא מלאכים. לכל אדם יש רשימה של דברים שהיה משנה, עושה אחרת, שלא נעים לו שידעו שכך הוא מרגיש / עשה וכו'. לכך נוצר המושג תשובה כמו שאת בטח יודעת – להבין שכך רבש"ע ברא אותנו, צעד אחורה שניים קדימה, משתלמים, שבים אל עצמנו כל הזמן.

לכל אחד יש רשימה, אך רוב הדברים ברשימת התשובה שלנו לא מובילים אותנו לרגשות אשם כמו שאת מתארת כאן. לרוב הם מובילים להבנה שאני צריכה עוד ללמוד ולגדול ובע"ה יום יבוא ואצליח לגדול בזה / ב"ה הצלחתי וזה מאחורי. כאן את מתארת מצב שבו מה שעשית לא מרפה ממך ולא עוזב, למרות שאת מתארת ששנה שלמה לא עשית את זה.

אני מדמה את המצב הזה לילד קטן שמושך בשמלה של אמא שלו, וקורא לה שוב ושוב ושוב. האמא יכולה לענות לו, אבל בדר"כ עד שהיא לא תעיף אליו רגע מבט אחד אמיתי, ותשאל אותו מה הוא צריך ולמה הוא קורא לה, הוא ימשיך לנדנד ולא יעזוב.

כך גם בעולם הרגשות שלנו פנימה, כל עוד אל ניתן לצרכים שלנו מענה אמיתי ומדויק, בדר"כ הם לא ייעלמו מאליהם. כאן את מתארת מצב שלא רק שזה לא נעלם, אלא זה לא מפסיק לנדנד לך, לשגע אותך עם רגשות אשמה קשים ולדפוק על דלת ליבך, שוב ושוב ושוב.

וכאן מגיעה השאלה – האם הענקת לעצמך את המענה שאת ראויה לו?

אם ראית מראות שאת מרגישה שלא היו נכונים לך, אם שמעת דברים או עשית דברים שאת מרגישה שלא היו אמיתיים אלייך, אולי שווה רגע לעצור ולבדוק – מה היה שם? מה הצורך שלך שעמד מאחורי המעשים הללו? והאם הצורך הזה מקבל מענה היום כשהפסקת לעשות את המעשים שאת לא שלמה איתם? ואיך בכלל נכון לתת לו מענה אמיתי שאת שלמה איתו?

אני מזמינה אותך לצאת למסע עם הלב שלך בנקודות האלה.

בעיניי, לא סתם זה לא מפסיק לנדנד לך ותשובות כמו 'עשית תשובה ודיי' לא עוזרות – כי לעשות תשובה זה תהליך עמוק, פנימי, זה דרך. זה לא רק להפסיק את המעשה. זה להבין מה היה שם, מה קרה בדיוק, מה עומק הלב שלי מבקש...

נכון, זה תהליך דורש הרבה יותר, אולי אפילו שווה ל לשתף בו איזו דמות גדולה שתצליח לעזור לך לראות דברים שאת בעצמך לא ראית בך – אבל בעיניי התהליך הזה בהחלט שווה את זה. כי התשובה הראשית, שהיא מרפאת את כל המחשכים – היא שישוב האדם אל עצמו.

אז... שובי אליך!

בהצלחה גדולה. מקווה שהדברים התישבו על הלב ועזרו מעט.

טליה

(12)