יוצאות לטיול בלי חלק מהחברות בשבט: איך לא לפגוע בגיבוש וברגשות שלהן?

שלום לכן.

כל הכבוד לכן על הרגישות ברגשות של החברות לשבט. זה מחמם את הלב ומעורר השראה.

לפני שניגש לטיפים המעשיים, כמה מילים כרקע על המצב הכללי: נשמע שזה מאוד מובן מאליו עבורכן שההרגשה הכללית בשבט היא כזאת, שעלולה לגרום לחלק מהבנות להיכנס לדיכאון (!) אם לא מזמינים אותן לאיזו פעילות. לי זה נשמע כמו מצב לא הכי אידיאלי, לאו דווקא ספציפית בגלל הטיול. כדי ליהנות באמת מחיי חברה, חשוב לא פחות לכל אחד ואחת לדעת ליהנות גם מהלבד שלה, וגם עם קשרים יותר מצומצמים, ולא רק מה"חבר'ה". כשהמצב הוא "שמחה עם כולן או דיכאון לבד" - עלול להיווצר בעצם מצב של תלות. זה יכול להגיע מעמדה של חוסר ביטחון, או דברים אחרים. בכל מקרה - לא נשמע לי הכי נעים והכי בריא, בטח לטווח הרחוק ובתור משהו קבוע.

לפעמים שבט מגובש מתנהל בסגנון של: אנחנו נגד העולם". מוצאים את זה מאוד חזק בשירי מורל בטיולים בתנועה: "אנחנו הכי שווים, וכל השאר ממש נוראיים" (כמובן בחרוזים מצחיקים וכל מיני עלבונות ססגוניים). זה נחמד ומצחיק כל עוד לא לוקחים את זה יותר מדי ברצינות. כי חלק מהחוזק של השבט הוא השייכות שלו לסניף. והחוזק של הסניף מגיע גם מהשייכות שלו לתנועה, ולשכונה ולקהילה. ולכן חשוב לא ללכת לאיבוד בגיבוש כמשהו לעומתי, כלומר שעומד "לעומת" אחרים.

אז מה אפשר לעשות?

1. להתייעץ עם אנשים בסניף

לכל סניף ולכל שבט יש הווי, סגנון ותרבות ייחודיים. ולכן הדבר הטוב ביותר שכדאי להתחיל איתו הוא להתייעץ עם בנות בסניף ובשבט, כמו המדריכות, הקומונרית, אולי אחת הבוגרות, מדריכת עבר שלכן, וכו'. הן מכירות מקרוב את הדינמיקה ויכולות לספק גם תובנות וגם עזרה ממשית, למשל בהעברת פעולה בנושא לכל הקבוצה, או לשוחח אישית עם חלק מהבנות, וכו'. המטרה כאן היא לא רק "לשחרר" אתכן לטיול, אלא לבנות מחדש ובצורה נכונה יותר את תחושת השייכות לשבט. שלא תהיה משהו שאם אין אותו באופן מוחלט אז העולם מתרסק, אלא שיש שייכות מסוימת לשבט ויש עוד סוגי שייכות: למשפחה, לחברות מהאולפנא, לחברות מהשכונה, לחברות מסוימות בשבט, בסניף, וכו'. אף פעם לא כדאי להניח את כל הביצים בסל אחד, בגלל שמספיק טלטול קטן - וזהו, הלכה החביתה ואין מה לאכול. כשיש לנו פחות ביצים אבל הן מחולקות לכמה סלים נפרדים, יש לנו לטווח הארוך יותר ביטחון.

2. לדבר על זה עם החברות

אחד היתרונות של שבט מגובש הוא שיש ערוצי תקשורת טובים. אז בהחלט כדאי לנצל את זה כיתרון משמעותי, ולהשתמש בו כדי לפתור את המצב הנוכחי בקשר לטיול, וגם להיעזר במקרה הזה כדי לייצר יחד עם הבנות חשיבה יסודית יותר על היחסים בשבט בכלל, ועל הגיבוש והתלות והקיום של כל אחת כמישהי עצמאית, שיש לה כוחות ומאפיינים ייחודיים וגם חברות ועיסוקים מחוץ לשבט. הסברתן מאוד יפה בשאלה מה הביא אתכן לרצות לצאת לטיול בהרכב מצומצם, ולי זה נשמע מאוד הגיוני. יכול להיות שאם תציגו את זה באופן הזה לחברות לשבט, גם הן יוכלו להבין את הרעיון, ובעיקר להבין שאתן לא עושות את זה מתוך "חרם" עליהן או משהו כזה. כשמסבירים דבר כזה ברגישות, בחיוך, מתוך הלב - הדברים יכולים להתקבל בהבנה, ואפילו לחזק את היחסים ביניכן. אגב, גם זוג נשוי שנהנה מאהבה עצומה והכל בסדר אצלם, עדיין צריך מדי פעם קצת זמן בנפרד. לא כי הם רבים ולא כי הם מתווכחים, אלא כי זה מאוד טבעי. וזה גם מאוד נחות כדי לחזק את הקשר הזוגי.

3. להציע אופק לפעילות משותפת

כשתינוק לוקח לאחד ההורים את המפתחות של האוטו או את הטלפון ומתחיל לשחק להנאתו (או במילים אחרות: לחרב את החפצים היקרים האלה), הדבר הנכון והחכם לעשות הוא לא לזנק ומיד לחטוף להם את הדברים מהיד וללכת, אלא לקחת נשימה, לבחור איזה צעצוע או חפץ אחר, להציע אותו לתינוק, וכשהוא מתלהב מהדבר החדש - להעלים באלגנטיות את הטלפון ולהחזיר אותו לכיס. למה בעצם לעשות את זה? האם זו לא צביעות? תרגיל? איפה החינוך כאן? אז לא, זה בסדר גמור. כיוון שלבני אדם קשה להתמודד עם מחסור, עם ואקום. אם יש לי משהו שחשוב לי, ולוקחים לי אותו - אני באופן טבעי חווה אובדן, קושי. גם אם אני יודע שבעוד 4 ימים החברות שלי יחזרו מהטיול והכל ימשיך כרגיל - זה עדיין קשה. ולכן טוב להניח עוד לפני הטיול בידיים של החברות משהו חיובי לצפות לו, משהו שייתן להן ביטחון שזה לא שהן הוחרמו מהטיול. למשל: לקבוע איתן בילוי משותף בהמשך החופש. למשל פיקניק, או יציאה לאנשהו, או משהו אחר שחורג מהשגרה ומשדר גיבוש ושייכות ביניכן. וזה לא תרגיל כי הכוונות שלכן כנות. אתן באמת נהנות איתן בשבט!

4. כמה מילים על דיכאון

המילה דיכאון היא מאוד מאוד כבדה. יש הבדל משמעותי בין "באסה", עגמומיות, עצב, תסכול וחששות - לבין דיכאון. בד"כ דיכאון הוא תהליך שעובר התפתחות מתמשכת במשך כמה חודשים. זה לא משהו פתאומי. ולכן אם כרגע הכל טוב, לא סביר שמיד בעקבות הטיול יתפתח אצלן דיכאון מסוכן. במיוחד אם תנסו לנקוט את הצעדים שפירטנו כאן בתשובה. הן עלולות להיפגע, או להרגיש לא בנוח, ואפילו להיות קצת עצובות. וזה באמת לא הכי נעים, אבל גם לא נורא. זה קורה. הרגישות שלכן נהדרת, ועדיין אין לכן אחריות בלתי מוגבלת על התחושות והרגשות של החברות לשבט. אבל אם אתן עדיין מודאגות שהקושי הזה עלול לגרום לכל סוג של סיכון או התנהגות מאוד לא בריאה אצל החברות, תוכלו לנסות לעדכן במצב הזה מראש אנשים שקרובים אליהן, למשל את המדריכה, או אחיות של חלק מהחברות, שיעקבו אחריהן קצת ויוודאו שאין שם פתאום איזו קריסה פתאומית.

לסיכום: מרגש לראות את הדאגה שלכן לחברות, ואת האכפתיות והערבות ההדדית. כדאי לעסוק בנושא של הגיבוש אצלכן לא רק ביחס לטיול, אלא באופן כללי. לנסות לחזק את הגיבוש כמשהו בונה ולא מערער. כדאי לשתף במשימה החשובה הזאת גם את המדריכות, הקומונרית, וכמובן את הבנות בשבט.

מילה לסיום בעניין הטיול עצמו: 3 בנות שנוסעות לבדן ל 4 ימים בצפון זה אתגר לא קטן, ובמיוחד בימים האלה. כדי שתוכלו באמת לחזור בשלום לשבט ולחברות, חשוב מאוד לוודא מראש את כל הנושאים שקשורים לבטיחות וביטחון, כי זה הדבר החשוב ביותר. נסיעות ממקום למקום (כל הנושא של טרמפים שהוא מאוד מאוד בעייתי ורגיש מהרבה סיבות, גם בגולן), לינה, מסלולים, ועוד. כדאי לתכנן הכל מראש ולחשוב על כל פרט קטן, כיוון שהסיכונים קיימים וחשוב להתייחס אליהם ולשקול בכובד ראש כל דבר. גם בתחום הזה כדאי להתייעץ עם אנשים בוגרים יותר, וכמובן לתאם הכל עם ההורים, להשאיר להם פרטים של היכן תטיילו, איפה תישנו, פרטי הנסיעות, וכו'. אם תרצו אתן מוזמנות כמובן להתייעץ גם איתנו. העיקר שלא תגיעו למצב שבו חלילה תהיו בשטח במצב מסובך, ולצערנו כבר קרו מקרים לא נעימים שנגמרו לא טוב.

נשמח לשמוע מכן בהמשך על המצב בשבט, וגם על הטיול. אנחנו כאן גם במוקד הטלפוני, בכל ערב בין 9 ל 11, במספר 1599-5000-54.

בהצלחה!

אוהד