מחשבות והרהורים לא צנועים שמפריעים - איך מתגברים על זה?

שלום לך.

לפני הכל - נהדר שאתה כותב ומשתף! זו יכולת חשובה שאין לכולם, ואני מזמין אותך להמשיך בכך.

ראשית, אני מודיע לך חגיגית משהו שאולי אתה כבר יודע בעצמך: כ 90% מבני (ובנות) הנוער היו משלמים הרבה מאוד כסף כדי להיות במצב שבו אתה נמצא כרגע. הם חולמים על זה. הם מתפללים לזה. נכון שאנחנו לא עושים השוואות, אבל בכל זאת חשוב להגיד שאתה נמצא במצב משופר מאוד ביחס לרוב המוחלט של הנוער והצעירים. זה לא דבר קטן. למאמצים שלך יש פרי. הרצון שלך חזק. וכנראה יש לך הרבה זכויות.

היצר - אויב או ידיד?

בגיל ההתבגרות, חלק מההתפתחות הטבעית והנורמלית היא היצר המיני. הוא מתבטא גם בנפש, גם בשכל, גם ברגש וגם בגוף. זה תהליך של הבשלה שנמשך כמה שנים. בסוף התהליך, בבגרות, מתאפשר לכל אחד לממש את היצר הזה באמצעות נישואין וקשר אינטימי קרוב עם בן/בת זוג, כמובן כל אחד בעיתו ובזמנו. בלי היצר - זה לא היה קורה. ולכן אין לנו מלחמה עם היצר עצמו. הוא נוצר ע"י הקב"ה במחשבה תחילה, ואבוי לנו אם הוא ייעלם. ואתה - אתה בסדר גמור. אתה מתבגר כמו שצריך, והמחשבות והרגשות שאתה מתאר הם משמחים, כי הם מראים שאתה נורמלי! אם היית מלאך, אגב - זה היה רע מאוד. אבל למיטב הבנתי, אתה אדם ולא מלאך. ואם אתה באמת מלאך, אז אנחנו לא הכתובת עבורך. אנא גש למרפאת המלאכים הקרובה למקום מגוריך.

הרצון שלך להתקדש ולנהוג בצניעות עפ"י ההלכה הוא מבורך וטוב. יחד עם זאת, יש לך עוד משימות לפניך. נכון שקל מאוד לעשות "זום" על דבר אחד ולחתור בו לשלמות. אבל זאת לא המשימה שלנו כבני אדם. המשימה שלנו היא לגדול, להתפתח, ללמוד, לטפח קשרים טובים עם חברים ומשפחה, לבנות את עצמנו כאנשים בוגרים, בלימוד, בעבודה, בשירות המדינה, וכו'. אנחנו ניצבים מול הרבה חזיתות כבני אדם. החזית של הצניעות היא רק אחת מהן.

איך משיגים תעודת בגרות

מהתיאור שלך זה קצת נשמע לי שאתה מקדיש 90% מהמשאבים שלך ל 10% מהמשימות שלך. וזה לא כל כך הגיוני, נכון? אני מסכים איתך שזה יכול לעבוד, ושאפשר להגיע להצטיינות יתרה מול היצר המיני. אבל מה המחיר? יש מחיר, וחשוב להכיר בו. המטרה שלנו היא להתנהל באופן מאוזן. כמו שבביה"ס אנחנו לא לומדים רק מקצוע או שניים, כדי לקבל בהם 100. אנחנו לומדים 20 מקצועות, וברובם לא מקבלים 100 (אני, למשל, קיבלתי הרבה פחות...). ועל זה מקבלים "תעודת בגרות". לא דוקטורט בכימיה, לא פרס נובל בביולוגיה. בגרות! סל של מקצועות, שהרמה של התלמיד הממוצע בכל אחד מהם היא "טובה". זהו. זאת המשימה. אם תלמיד מסוים משקיע את רוב זמנו במקצוע או שניים כדי להצטיין ולהגיע למאה אחוזי הצלחה, סביר שלא יקדיש מספיק מאמצים למקצועות אחרים - וייכשל בהם. אז הניתוח הצליח - אבל החולה מת. אין תעודת בגרות.

אני מסכים איתך שיש קושי ב"לא להצטיין". אם עושים משהו - בואו נעשה אותו כמו שצריך! למה לחפף? למה לרמות את עצמנו? או הכל - או כלום. אבל האמת היא שרוב הדברים בעולם לא מתנהלים ככה. באידיאל הכל יפה וטוב, אבל היישום מסובך יותר. בשטח נדיר להגיע למאה אחוזי הצלחה. זה נתון. ועדיין, אפשר להגיע להרבה מאוד הצלחות. גם כשלא מגיעים לשלמות.

נפלאות התבונה בתוך המעבדה

עכשיו נחזור אליך ולקושי שאתה מציג. אתה מצפה מעצמך להרבה מאוד. ואולי בצדק מבחינתך, כי כבר הגעת להישגים שרבים רק חולמים עליהם. אבל כפי שתיארת, אתה כרגע קצת ב"מעבדה": בישיבה, בלי הרבה עיסוקים אחרים, מרוכז כל כולך בלימוד ובתפילה ובמצוות. וזה לא דבר רע כמובן. יחד עם זאת, במעבדה גל גרגיר אבק נראה לנו כלכלוך נוראי. ובאמת במעבדה הוא אולי מזהם לנו את המכשירים והניסויים. אבל ברור לנו שמחוץ למעבדה, גרגיר האבק הזה הוא בעצם חסר חשיבות. הוא בטל בשישים. הוא לא מסכן אותנו או את העבודה שלנו. כי בסוף, להקים משפחה, ולעבוד, ולהיות חלק מקהילה, ועוד הרבה דברים אחרים - כל אלה הן משימות שטח. לא מעבדה. ברחוב יש לפעמים דברים לא צנועים, ובעבודה יש גם בנות, ויש בארץ אנשים שנוסעים בשבת... יש כל מיני דברים. ויש לנו את היכולת לחיות איתם. הם לא חייבים להוות עלינו איום.

לשהות במעבדת התורה שבה אתה נמצא עכשיו יש כמה תפקידים ויתרונות. אתה יכול להשתמש בה כדי ללמוד לא רק את התורה האידיאלית, את התיאוריה עצמה, אלא גם את היישומים הארציים. הרבנים והפוסקים לא מורים הלכה רק לתלמידי חכמים שראויים לשאול אותם שאלות. להיפך. הם פוסקים גם בשביל עם הארץ, האנשים הפשוטים, שרק צריכים פתרונות והסברים פשוטים שיסייעו להם ליישב סוגיות יומיומיות. התורה לא ניתנה למלאכים. במדרש הידוע, המלאכים די נעלבים שהקב"ה בוחר לתת את התורה ליצורים המצחיקים האלה על הארץ, אלה שמלאים ביצרים ומזימות ובעיות. אבל בכל זאת הקב"ה לימד אותם שיעור, והסביר להם שזאת בדיוק המעלה של התורה. היא יודעת לפגוש את הגשמי - ולקדש אותו. הקדושה חזקה מן החול. היא לא מפחדת ממנו. היא גם לא נלחמת בו ומשמידה אותו. היא מעבירה אותו תהליך של שינוי צורה. התקדשות.

ואת זה אתה יכול ללמוד לעשות בישיבה, באופן שייתן לך כלים לפגוש את היצר הטבעי שבך, ובמקום לריב איתו ולנסות להעלים אותו - להשתמש בו לדברים טובים. לשמר אותו לרגע המתאים. לפגוש את עולם החול, ולא להירתע ממנו. להיות מסוגל להתבונן בו, ולמצוא בתוכו את הנתיב שיאפשר לך לעשות בו שימוש נכון שיעצים אותך ואת העולם. כשאתה נושא בתוכך את הלימוד בישיבה, אתה יכול לצאת אל העולם, לומר שלום לקופאית בסופר, להגיד בוקר טוב לנהג האוטובוס החילוני למהדרין, וזה לא יאיים עליך בשום צורה. כי התורה היא גם שלהם. והיא גם בשבילם. הם לא איום - הם היעד. הם לא המתחרים - הם הלקוחות. לא במובן ש"צריך להחזיר אותם בתשובה". אלא במובן שכשאתה נפגש איתם - גם הם תורה. גם הנשמה שלהם היא קדושה. ומי כמוך מסוגל לראות את זה בהם. כשלומדים לעומק באמת, לא נעשים "קיצוניים" - להיפך. מגלים שבאמת לכל יהודי יש מקום, ולכל דבר בעולם יש תפקיד, ושגם הנפילה, בדיעבד, היא חלק ממהלך נכון.

זה מאוד טבעי שאתה מפתח בישיבה "רגישות יתר". כל הגדול מחברו - יצרו גדול ממנו. למה? זה לא הגיוני! זה לא פייר! אבל ככל שאתה מכוון לתדר מדויק יותר, כל תזוזה קטנה של המחט על הסקאלה יוצרת הפרעה. כל גרגיר אבק מזהם כביכול את המעבדה. אבל "היצר" הגדול הזה הוא לא רק יצר המין, או האכילה, או הבטלנות. זה יצר הרע שמנסה לשכנע אותך שבעצם אתה "לא בסדר", ולא מספיק טוב, ושכל נפילה קטנה שלך היא בעצם כישלון. זו השפה של היצר הרע. ואיתו, העמלק המסית והמדיח הזה, שמסית אותנו נגד עצמנו דווקא ברגעי הנפילה והחולשה - איתו יש לנו מלחמה. איתו אנחנו לא מוכנים לדבר. כי הוא שקרן, ורשע, ומניפולטור מוכשר מאוד. ולכן כשהספק הזה תוקף אותך, כשאתה שומע את קולות הביקורת העצמית - תתעלם. תילחם. תתווכח. אל תשלים איתו. תזכור שאתה בסדר גמור. אלך תתן לו להטריד אותך.

מאחל לך הרבה כוחות בכל החזיתות שמולן אתה מתייצב היום, ועם החזיתות שעוד מחכות לך בהמשך. אתה מוזמן להמשיך לשתף ולשאול אותנו.

בהצלחה!

אוהד