מרגיש כמו כישלון ושכולם יותר טובים ממני: איך להפסיק להשוות עצמי לאחרים?

שלום!

השאלה שאתה שואל מעסיקה בימינו את טובי הפסיכולוגים מהסיבה הפשוטה, שאתה לא היחיד ששואל אותה. אתה לא היחיד שמרגיש ככה בימינו. אתה מבין? יש משהו בתרבות של ימינו שגורם להרבה אנשים לחוש "פחות טובים" מאחרים, ולהתעסק בהשוואות. נתחיל בהסבר קצר על התופעה ואז ניגע במה שבאמת אפשר לעשות.

האדם מעצם היותו הוא יצור חברותי. אדם שנולד ללא חברה וסביבה לא יכול להתפתח- הוא ימות תוך זמן קצר. אדם שכבר גדל ויחיה על אי בודד יסבול מאוד וישתגע בסופו של דבר. אנו זקוקים לקשר עם הסביבה כי כך אנחנו לומדים את העולם החל מילדותנו, וגם כי אנחנו זקוקים לחום ואהבה באופן בסיסי. הצורך בשייכות מוגדר כאחד מהצרכים הבסיסיים ביותר. אם כך הקב"ה ברא אותנו, אין ספק שיש בזה משהו. השאלה היא מה התועלת, וממה יש להיזהר.

כפי שכתבתי, הקשר עם "הזולת" נועד לספק לשני הצדדים תחושה של שייכות, מה שמתבטא בצורה הכי עוצמתית בקשר זוגי. כך למעשה כל צד עסוק בנתינה, כל צד מפנה לשני קצת מקום בלב, ולמעשה נותן מעצמו ויוצא מעצמו למען השני. אנחנו קוראים בפרשות השבוע האחרונות על האבות והאימהות שהיו כולם מלאי נתינה וחסד. החסד הוא לא רק נתינה אלא גם יציאה מהעצמי הפרטי. בקיצור, זה שיש משהו בחיי חברה שהוא עקרוני לנו, כי אנחנו לא יכולים לחוות רק את עצמנו כל הזמן. האדם הוא קצת אגואיסט, חווה את הכול דרך עצמו, אבל החידוש הגדול הוא היכולת לצאת מעצמי ולראות מישהו אחר ואת הצרכים שלו עד כמה שאפשר. כעת אעבור לעניין אחר. אך זכור את הנקודה הזו, היא החשובה מכולן.

בתרבות המודרנית אנו שמים לב לתופעה של התפתחות התקשורת. אני יכול להיות בכל מקום מתי שארצה, פיזית או ווירטואלית. המציאות הזו מרחיבה את יכולת החשיפה של האדם אל העולם והאנושות בצורה מדהימה. אתה למשל יודע אם יש צונאמי ביפן, רואה תמונות, אנשים מסכנים בלי בית לא עלינו. סבתא רבא שלך לא ידעה שיש מדינה כזו. חלק מההתפתחות הזו הביאה איתה את היכולת שלנו לפרסם את עצמנו, לצעוק את מה שיושב לנו בבטן ושכל העולם יישמע. התרבות המודרנית מקדשת את התחרות ואת ההתפתחות האישית. במצב כזה, בין אם אנחנו רוצים ובין אם לא, נהיה עסוקים רוב הזמן בהשוואות. כל אחד ומה שחשוב לו. מי טס לאיפה, ואיזה ציון הוא קיבל, ומה קנו לו ההורים, וההוא כבר התחתן וכו' וכו'. אני לא אומר שלא הייתה קנאה מעולם. הייתה. אבל כיום הדבר יוצא מפרופורציות. יש משפט מעולם השיווק שאומר, אם לא פרסמת- כאילו לא עשית. באמת? אם לא כולם רואים את מה שהשקעתי עבורו כל כך, לא עשיתי דבר? אין ערך למאמץ? למה שעברתי בשביל זה? לתחושת הסיפוק האישית שלי? האם באמת יש איזשהו "ציבור" שיכול לשפוט אותי ולהגיד לי האם אני טוב או לא על סמך איזה כישלון או הצלחה? האם אין לנו, לכל אחד מאיתנו עולם שלם משלו שבו הוא מתפתח מול עצמו ומול הקב"ה?

דבר אחרון. עניין שכבר לא כל כך ברור בימינו. מדברים המון על העצמה אישית, אבל בפועל רוב בני האדם מאוד מושפעים דווקא ממה שנתפס בחברה כנחשב וראוי להערכה. זכור שיש לך נשמה גדולה! הקב"ה נתן לך תפקיד ומסלול אישי משלך, שאין לאף אחד אחר בהיסטוריה. עליך לגלות אותו וללכת בו, החברים והמשפחה יהיו לעזר כדי ללמוד ולהתפתח בו, אבל המסלול הזה שלך ורק שלך. לכן באמת לא רלוונטי איזה מסלול יש לחבר כזה או אחר. תשמח בהצלחות של חבריך, וזכור תמיד שהן לא משפיעות בכלום על הצלחתך או על היכולת שלך. זה שלך וזה שלו והכול בסדר. אין תחרות. והכי חשוב, אין מסלול טוב או משודרג יותר. הדברים לא נמדדים בכמות, איזה שכל יש לאדם אחד ואיזה כוח פיזי לאדם אחר. כל אחד והמסלול שלו, כולל כל הפרמטרים - את אופן המדידה של ההצלחה שלך היום ביחס לעצמך אתמול.

מה שכתבתי עד עכשיו לא בא להגדיר אותך. אני לא מכיר אותך. אבל אני יודע שזו התרבות שבה אנו חיים מי יותר ומי פחות, בין אם נרצה ובין אם לא. לכן אני מציע כמה דברים:

א. אני חוזר למה שכתבתי בהתחלה: נתינה נתינה נתינה. כי ככה אנחנו יוצאים מעצמנו ונפתחים לאחרים באמת. לא עסוקים רק במגרעות שלנו, וממילא מקבלים תחושת סיפוק ומשמעות. איך לעסוק בנתינה? אפשר למשל ללכת להתנדב בעמותה כלשהי, להצטרף לתנועת נוער, או לקבוצה שמתארגנת כדי לעזור לאחרים בעיר או בשכונה. כמובן חשוב מאוד לעשות הכל בתיאום עם ההורים ובפיקוח שלהם. אגב, גם בתוך המשפחה חשוב ואפשר לתת! לעזור לקרובים, לבקר את סבתא, לתת יד בהכנות לשבת, ועוד. זה מאוד מאוד משמעותי.

ב. כדי להפסיק לערוך השוואות אתה צריך להחליף משקפיים. ההתפתחות האישית קורית בעיקר מול עצמך ומול הקב"ה. תחושת הסיפוק לא צריכה להגיע על ידי אישור מהחברה. אז למה נועדה החברה? כדי ללמוד, לקבל שאיפות חדשות, מה שנקרא קנאת סופרים תרבה חכמה, לא כדי לקבל אישור. האישור נועד למקרים חריגים שבהם אדם מתנהג באופן ממש לא נכון, והחברה כולה מתגייסת כדי להסביר לו שהוא טועה. תשתדל להיות קשוב לעצמך. מה הם הכישרונות שלך? לאן אתה יכול וצריך להתפתח? תציב לעצמך יעדים חדשים, בלי שאף אחד יודע. תשתדל לעמוד בהם, ואם לא תצליח - נסה שוב. וכשתצליח - תהנה מהתחושה הזו של הלבד. תמיד טוב וכדאי לשתף חברים קרובים (שיתמכו בך ויעודדו מהצד, וגם ישמחו בהצלחתך), אבל המגמה צריכה להיות פחות התעסקות במי שמסביב ויותר בעצמי.

ג. כשאתה מרגיש שאחרים טובים יותר ואתה כישלון, תגיד את הפתגם הבא ממסכת ברכות: "אני בריה וחברי בריה, אני מלאכתי בעיר והוא מלאכתו בשדה. אני משכים למלאכתי והוא משכים למלאכתו. כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי כך אני איני מתגדר במלאכתו. ושמא תאמר אני מרבה והוא ממעיט - שנינו, אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון ליבו לשמים" (ברכות דף יז). ותזכור, יש לך ייעוד משלך, הוא לא תלוי כלל בהצלחת או כישלון אחרים.

ד. לבקש עזרה זו לא בושה. אם אתה מרגיש שאתה יכול להתקדם במשהו דווקא אם תיעזר במישהו אחר - בקש ממנו. זה לא מנמיך אותך, רק עוזר לך להתקדם. כמו כן מאוד מומלץ למצוא אנשים שאיתם אתה יכול לדבר פתוח וחופשי. לשתף ברגשות שלך, גם ברגשות שלא בהכרח "הגיוניים". זה יכול להיות חבר טוב, קרוב או קרובת משפחה, אח, הורה, ועוד. אפשר להיעזר גם ביועצת בית הספר, שיודעת לספק עצה והכוונה במיוחד במקרים כאלה. בכל מקרה - לא כדאי להישאר עם זה לבד. הרבה יותר נעים שיש את מי לשתף, ואז זה גם עוזר להתמודד עם ההרגשה שתיארת.

ה. אם קורה לפעמים שאתה עושה איזו פאדיחה, או שניסית לבטא את עצמך בחברה והרגשת שלא מקבלים אותך, תזכור שהעולם שלך קיים בך בפנים, ולא צריך את האישורים מאחרים כל הזמן. הכול בסדר, אף אחד לא זוכר את הפאדיחות שלנו חוץ מעצמנו. קרה משהו? תצחק על זה. תשחרר. זה ממש בסדר : )

זהו. מקווה שהדברים יעזרו קצת. מוזמן כמובן לעדכן אותנו בשאלה חדשה ונשמח לשמוע.

המון המון הצלחה בע"ה!

אסף